הבוקר כבר לא התאפקתי. לקחתי את השעון ויצאתי אל העיר.
יש חנות אחת, בפינה של רחוב קטן, שם היה מתקן את כל השעונים שלו. זכרתי את השלט: “הזמן בידיים שלנו”. ציני. אכזרי אפילו.
נכנסתי, וריח של שמן מתכתי ומנגינות ישנות עטף אותי.
מאחורי הדלפק עמד איש זקן, עם ידיים דקות אך יציבות.
הוא לקח את השעון בעדינות כמו שלוקחים תינוק. הביט בי ואז בשעון, ואז שוב בי. לא שאל דבר. רק חייך בעיניים עייפות ואמר:
“נראה שלא מישהו שבר אותו, רק הפסיקו להקשיב לו.”
ישבתי על כיסא מתנדנד והחזקתי את הנשימה.
הוא סובב בורג. ליטף איזה גלגל שיניים.
ואז – תקתוק.
חלש. מהוסס.
ואז עוד אחד.
ואז… יציב.
בכיתי שוב.
אבל אחרת.
הייתי בטוח שהוא נשבר לתמיד. כמו אבא. כמו הקשר.
אבל לא – הוא פשוט שתק.
בדרך הביתה החזקתי את השעון חזק. לא בכיס. ביד.
והרגשתי, לראשונה מזה שנתיים, כאילו הוא הולך איתי.
בלילה, הנחתי את השעון על השידה.
הוא תקתק.
הקצב שלו שבר את השקט שכיסה את הבית מאז.
לא החזיר את אבא. לא מחק את הכאב.
אבל היה בו משהו כמו סליחה.
הוא תקתק לי סליחה.
ואני לחשתי לו בחזרה:
“אני גם.”
