“מה לעזאזל?” שאלתי את עצמי בלחישה. החתול – לבן פרווה וסמור שיער – הביט בי בעיניו הירוקות ופיו מלמל משהו לא ברור. ידיו אחזו בגליל כחול שלועו היה מכוון לעברי, החתול מתח לאחור גומי בקצהו השני, הנחתי שמדובר בסוג מסוים של רוגטקה, ושעדיף שהיא לא תהיה מכוונת לעברי.
“אתה יכול בבקשה להוריד את זה למטה?” הצבעתי אל הגליל, ידיי עדיין מונפות מעלה. הוא הביט בגליל ואז בי, הוא כנראה חשב שאני לא איום והוריד את הגליל מטה, עדיין אוחז בו בהיכון, לכל מקרה.
“קוראים לזה סנוּרק.” הוא מלמל, עדיין בוהה בי בעיני אזמרגד פעורות.
“אני יכול להוריד את הידיים?”
החתול הנהן, הורדתי אותן למטה וניערתי אותן היטב, הוא החל לפתוח את פיו, מסדר את מחשבותיו לפני שיאמר אותן.
“מה אתה?” שאל לבסוף.
“בן אדם.” עניתי בהיסח הדעת, סוקר את החתול וסביבתו. הוא לבש סרבל כחול בלבד, ללא נעליים וללא חולצה, כנראה פרוותו העבה מגינה עליו היטב מהשלג. גובהו היה כשל חתול רגיל העומד על שניים, הסנורק היה מחובר לרצועה שנמתחה סביב פלג גופו העליון. קילשון עץ קטן היה זרוק מאחוריו, שקוע בשלג רך, כנראה החתול זרק אותו לאחור ואחז בנשק כששמע אותי מתקרב. הוא נראה מהורהר במקצת, ואחיזתו בסנורק התרופפה אף יותר.
“לא שמעתי על אדם, זה סוג של נחש?”
“אני נראה לך כמו נחש?” שאלתי בתמיהה, מעניין איזה סוג של נחשים יש להם פה, צמרמורת עברה בגבי, אולי עדיף שלא לדמיין דבר כזה.
הוא התלבט עוד קצת, ואז פלט – “לא, אתה לא נראה כמו נחש, אבל גם לא כמו שום דבר אחר. רק רציתי לדעת אם אתה מסוכן כמו נחש, לכן שאלתי.”
הנהנתי בהבנה והצבעתי על עגלת העץ, “למה כל העצים האלו?”
החתול הצביע עם הגליל שמאלה, אל עבר תלולית השלג הגדולה. דלת עץ קטנה הציצה בתוך השלג הלבן. הבטתי מעלה, העשן הגיע ממרומי הערימה, בניגוד למה שחשבתי קודם.
“אתה גר כאן?” שאלתי.
החתול הניד בראשו כמתנער מהשאלה, “מה אתה עושה כאן?”
שתקתי לרגע, לא ידעתי מה לענות לו. “אני מחפש את חבר שלי, ראית מישהו שנראה כמוני בערך, קצת יותר גבוה ורחב, לובש בערך את אותם בגדים.” הצבעתי על בגדיי בזמן שדיברתי, החתול הביט בהם בעניין.
הוא נענע בראשו, “לא, לא ראיתי.”
יללה מקפיאת דם נשמעה מהיער, שיערו של החתול סמר, אוזניו פנו באחת לכיוון היללה. הבטתי לשם, שוב לא ראיתי דבר מלבד גזעי אורן עבים ושלג מסתחרר.
“מה זה היה?” שאלתי בחשש.
“זאבים.” ענה החתול בקור רוח.
צעקה רמה הדהדה בין העצים, זה לא נשמע כמו זאב, יותר כמו בן אדם. חבר שלי!
“הסססס, מה זה היה?!” שאל החתול בבהלה גלויה.
“אני חושב שזה חבר שלי.”
“מה הוא עושה עם הזאבים?” החתול הביט בי בעיניים מצומצמות, ניכר היה שהוא חושש ממני אפילו יותר עכשיו.
“הוא כנראה נתקל בהם במקרה! הוא בטח בצרה גדולה עכשיו, כדאי שארוץ לשם.” קראתי בבהלה.
“אני אבוא איתך!” קרא החתול.
הוא ירד על ארבע והחל לזגזג בין תלוליות השלג הקטנות, אני רצתי אחריו, טובע מדי פעם בשלג עמוק, אבל תמיד ממשיך לרוץ.
