התענוג מבטל את הרצון

** התענוג מבטל את הרצון **

~

היא עמדה בתור לבית הקפה ולא הביטה בתפריט.

העיניים שלה שוטטו מעבר לחלון הגדול, אל שורת העצים שהשתקפו בזגוגית. אך לא הם עניינו אותה, היה ברור; מבטה נמשך אל משהו רחוק יותר, פנימי יותר, כמו הד של זיכרון שנגע לה בעורף. טיפת גשם בודדה נצצה לרגע על קצה ריסיה השחורים, לפני שנעלמה.

יד אחת בכיסה, השנייה אחזה בספל ריק שכבר שתתה בו קודם. כאילו באה רק להיות, לא כדי להזמין.

היה לה שקט כזה שלא מצריך סיבה.

אני זוכר שחשבתי, אם היא תפנה את הראש ותחייך… הלך עליי.

היא לא חייכה. אבל ראשה פנה, לרגע קט, ודי היה בזה.

אני לא ילד. עברתי אהבות. הייתי נשוי, התגרשתי.

היו לי תקופות של כמיהה מטורפת, של אהבה שחיסלה לי את הרצון כמו סוכר שמחסל רעב.

אני מכיר את עצמי כשאני מתאהב, יודע כמה מהר אני מסוגל להרוס את מה שהכי יקר לי, רק כי נגעתי בזה.

וזה העניין.

נגעתי.

בכל פעם שנגעתי הרצון כבה.

היה לי פעם רצון להופיע מול קהל.

דמיינתי את זה שנים, הבמה, האורות, הקול שלי נשמע ברמקול.

כשזה קרה בפעם השנייה כבר לא הרגשתי כמעט דבר. הלהט דעך.

הייתה לי פעם מישהי שהשתוקקתי אליה כמו אוויר לנשימה.

וכשסוף סוף נשארנו לבד, היא התפשטה, ואני נשארתי לבוש.

לא כי לא רציתי, אלא כי פתאום הבנתי: כבר אין לי לאן ללכת עם זה. הרצון מיצה את עצמו עוד לפני המגע.

ופה גיליתי את הסוד, זה שאף אחד לא סיפר לי עליו:

התענוג המלא מבטל את הרצון.

ברגע שקיבלת את כולו – אתה מפסיק לרצות.

וברגע שאתה לא רוצה – חלק ממך חדל לחיות.

כי אנחנו לא חיים רק ממה שיש לנו, אלא בעיקר ממה שאנחנו משתוקקים אליו.

הרצון, הבנתי אז, הוא ניצוץ החיים.

והתענוג המוחלט? הוא יכול להיות סופם המתוק והמסוכן.

לא אכחיש, יש רגעים שבהם ההכרה הזו, השמירה על מה שלא נגעתי בו, צובטת בלב, כמו געגוע לדבר שלא היה ולא יהיה במלואו. אבל גם הצביטה הזו היא חלק מהחיים, מהרצון שלא כבה.

ככה זה גם בזוגיות.

בהתחלה אתה רוצה.

אחר כך אתה מקבל.

ואז, אם אינך לומד את סוד הריסון העדין, אתה מפסיק לרצות.

עמדתי אז מאחוריה, בקפה ההוא, ולא אמרתי מילה.

היא הזמינה סודה עם לימון.

יצאה, ישבה על ספסל ברחוב, והמשיכה להביט בעצים, כאילו הם מחזיקים עבורה תשובה שקטה.

אני ישבתי בקצה השני של הרחוב. לא כתבתי לה. לא ניגשתי.

לא עקבתי אחריה באינסטגרם, לא חיפשתי את השם שלה.

רק נשארתי עם התמונה שלה בראש… משקה שקוף, הילה של שיער לח מטיפות גשם, מבט שמתבונן בעולם כאילו הכול, ברגע ההוא, בדיוק כפי שהוא צריך להיות.

ואז זה עלה בי, פשוט כמו מים חמים בכוס זכוכית:

אני כל כך רוצה אותך – שאין לי כל צורך בך.

כי לא כל רצון הוא רעב שיש להשביע עד תום.

יש רצונות שהם תפילה.

לא כי אני חזק, או מוותר, או מתנזר במודע.

אלא כי הרצון עצמו, כשהוא נשמר כך, הוא שלם.

כי כשאין בו צורך כפייתי, אין בו פחד, ואין בו אחיזה חונקת.

יש בו חופש.

ויש בי אותך, כפי שלא היית יכולה להיות אילו היית “שלי”.

 

שנים עברו.

אני בזוגיות טובה היום. היא מכירה את המקומות שבי שנשארו לא נגועים לחלוטין.

לא כי אני מסתיר, אלא כי אני שומר.

שומר על קדושת הרצון.

למדתי, אולי מאותה אחת, איך לא לשרוף את מי שאני אוהב בלהט המימוש המיידי.

היא, ההיא מהקפה, אינה תחרות לאישה שאיתי.

להפך, היא הסיבה שאני לא מנסה להפוך את האישה שאיתי לתחרות עם שום אידיאל אחר.

אנחנו שומרים בינינו, אהובתי ואני, על משהו קטן שתמיד נשאר מעבר להישג יד, משהו שלא נגענו בו עדיין במלואו.

טיול שתמיד חלמנו עליו ונשאר בגדר חלום חי, פרויקט שעדיין לא פתחנו, משפטים מסוימים שאנו בוחרים שלא לומר עדיין.

אנחנו מלמדים את עצמנו בעדינות לא למלא כל פינה, לא לכבות כל רעב עד תומו.

כי הבנו ששם, במקום שבו אין עוד רצון, עלולה גם האהבה לאבד את נשימתה.

 

וההיא?

פגשתי אותה שוב, במקרה גמור, לפני שנתיים.

הייתי בסופר, היא עם ילדה קטנה.

הילדה בחרה בננה אחת והחזיקה אותה בשתי ידיים, כאילו הייתה המתנה היקרה בעולם.

היא חייכה אל הילדה, חיוך רך, כזה שמאיר פנים מבפנים.

והלב שלי נמס, כמו אז, כמו פעם.

היא הסתכלה עליי לרגע.

העיניים שלה נעצרו על שלי, כאילו זיהו משהו רחוק, מוכר למחצה, כמו צליל שכוח.

לרגע אחד, נדמה היה שהיא תאמר משהו.

ואז היא הסיטה מבט, בדיוק כשהרמתי חיוך קטן, שלא הספקתי להחזיר לעצמי, והוא נותר תלוי באוויר.

לא דיברנו.

וכשיצאתי מהמקום, הלכתי ברגל הביתה.

ובדרך אמרתי לעצמי, כמעט בלחישה:

היא לא הייתה שלי לרגע אחד ממשי ולכן, בדרך מסוימת, לא הפסיקה להיות שלי לעולם.

וכך, אולי, ראוי לחיות את הרצונות היקרים ביותר שלנו: לא למלא אותם עד כלות,

אלא להשאיר בהם תמיד מקום לחלום, לאפשר להם להמשיך ולנשום.

רק כך, אולי, ממשיכים לאהוב 

באמת.

 

 

~~~

“התענוג מבטל את הרצון”

זה לא תמיד על אישה שלא נגענו בה.

לפעמים זו אהבה שלא קרתה, שיר שלא נכתב, רעיון לחברה שעוד לא קמה, או אפילו גבר חלומות שפגשנו רק בדמיון.

מה שחשוב הוא לזכור,

לא כל רצון נועד להתממש.

חלקם נועדו להישאר פתוחים, חיים, בוערים בשקט.

כי דווקא הרצון שלא מומש,

הוא זה שאין דבר העומד בפניו.