זוליקה בת אל פוטיפר 2.0
מאת: שלמה אבן-זהר
ניאו-קהיר, שנת 2187, הולוגרמה של זוליקה בת-אל פוטיפר ריחפה מעל הבר בקומה המאתיים של מגדל הפירמידה, שיערה הווירטואלי מתנפנף ברוח דיגיטלית שתוכנתה במיוחד. עיני האנשים נמשכו אליה אוטומטית, לא בגלל יופייה הסינטטי המושלם, אלא בגלל ההילה הדיגיטלית שהקרינה: אישה שיודעת בדיוק איזה כוח יש לה, ויודעת לדעת איך להפעיל אותו.
“היא שוב פה,” לחשה נפרטיטי-7, אחת מחברותיה למועדון, דרך הקישור הווירלי הפרטי. “בעלה השאיר אותה לבד שוב?”
“פוטיפר?” זוליקה צחקה, והצחוק שלה הדהד בתדרים שגרמו לגברים בסביבה להרגיש חום מוזר בחוט השדרה. “הוא עסוק במטה הביטחון הקוונטי. חושב שהוא מציל את העולם. לא מבין שהעולם האמיתי קורה פה, בקומה הזו, לא במעבדות התת-קרקעיות שלו.”
פוטיפר בן-חור היה אחד מראשי מערכת הביטחון של הרפובליקה הניאו-מצרית, איש בעל השפעה עצומה. אבל בשבילה? הוא היה רק עוד גבר שהאמין שכסף וכוח יכולים לקנות נאמנות. הוא לא הבין שזוליקה לא נרכשת, היא רוכשת.
“תראי מי נכנס,” לחשה ארטמיס-קיי, חברה נוספת מהמעגל הפנימי שלה. “יוסף הכנעני.”
זוליקה סובבה את הולוגרמה שלה. ושם, ליד הכניסה, עמד גבר צעיר עם מבט שונה. יוסף בן-יעקב, הכנעני שפוטיפר גייס לפני שישה חודשים למערכת הניהול הדיגיטלי שלו. לא כמו האחרים שהגיעו למועדון, לא עם הבזק של תאווה בעיניים, לא עם החיוך הביטחוני של מי שחושב שהוא יכול לכבוש כל דבר. משהו בו היה… שונה.
“זה הבחור שפוטיפר לא מפסיק לדבר עליו?” שאלה נפרטיטי. “אומרים שהוא גאון בתכנות קוונטי.”
“גאון,” זוליקה חייכה. “כמה מתוק. בוא נראה אם הוא גאון גם בתחומים אחרים.”
היא שלחה לו הזמנה דיגיטלית לבר הפרטי שלה. הוא הביט בהודעה שהופיעה על הרשתית שלו, והיססה. אז הוא הנהן, פעם אחת, קצרה, ונכנס.
“אז,” אמרה זוליקה כששניהם ישבו במרפסת הפרטית, העיר הענקית נפרשת מתחתיהם כמו אוקיינוס של אורות ניאון. “פוטיפר אומר שאתה פלא. שאתה יכול לפתור בעיות שאף אחד אחר לא יכול.”
יוסף חייך בנימוס. “אני עושה את העבודה שלי.”
“העבודה,” היא צחקה. קולה היה נמוך, חושני. “זה מה שאתה קורא לזה? פוטיפר קורא לזה אובססיה. אתה העובד היחיד שמסרב להתחבר לרשת ההנאה הקורפורטיבית. למה?”
“כי יש דברים שאני מעדיף לשמור אמיתיים,” אמר יוסף בשקט.
משהו בתשובה הזו גרם למשהו בתוכה להתהדק. לא כעס, משהו אחר. סקרנות אמיתית, אולי. או אתגר.
“אמיתיים,” היא חזרה על המילה. “אתה יודע מה אמיתי, יוסף? התשוקה. הרצון. הצורך. זה מה שמניע את העולם הזה, לא הקודים הקוונטיים שלך.”
“אולי,” אמר יוסף. “אבל תשוקה בלי שליטה היא רק כאוס.”
זוליקה הרגישה את הדם שלה רותח. הוא העז לדחות אותה? אף גבר לא דחה אותה. היא הייתה זוליקה בת-אל פוטיפר, אישה שיכלה להשיג כל גבר שרצתה ברגע שרצתה.
ששה חודשים אחרי הפגישה הראשונה החלה הרכילות להתפשט.
“שמעת?” לחשה ארטמיס ברשת הפרטית. “זוליקה הפכה לאובססיה.”
“כולם רואים את זה,” הגיבה נפרטיטי. “היא לא מדברת על שום דבר אחר חוץ מיוסף הזה. זה פתטי.”
אבל זה לא היה פתטי בשביל זוליקה. זה היה… מטריד. בכל פעם שהיא ניסתה לפתות אותו, בהודעות דיגיטליות, במפגשים “מקריים” במשרד, אפילו כשהזמינה אותו לדירה הפרטית שלה כשפוטיפר היה בחוץ, יוסף מצא דרך לסרב. תמיד בנימוס, תמיד בכבוד, אבל תמיד ברור.
“למה?” היא צעקה עליו פעם, כשנשארו לבד במערכת הניהול הדיגיטלי של הבית. “למה אתה דוחה אותי? אתה יודע מה אני יכולה לתת לך? כוח. כסף. כל דבר.”
יוסף הביט בה עם משהו שנראה כמו… רחמים? “כי אני לא רוצה להיות עוד פרויקט שלך, זוליקה. אני לא רוצה להיות עוד דבר שאת אוספת.”
המילים האלו שרפו אותה יותר מכל דחייה פיזית.
פוטיפר היה אמור לטוס למאדים לפגישת ביטחון, אבל הטיסה בוטלה ברגע האחרון. הוא חזר הביתה מוקדם.
זוליקה ידעה שזו ההזדמנות האחרונה שלה. אם היא לא תשבור את ההתנגדות של יוסף עכשיו, היא לעולם לא תעשה זאת. והמחשבה הזו, שמישהו, כל אחד, יכול לעמוד נגדה, הייתה בלתי נסבלת.
היא קראה לו למרפסת, תחת תירוץ של תקלה במערכת האבטחה. כשהוא הגיע, היא לבשה את הגרסה המושלמת ביותר של ההולוגרמה שלה, כל פיקסל מחושב, כל גל של שיער מתוכנת.
“תפסיק עם המשחקים האלה,” אמרה, קולה רועד. “אני יודעת שאתה רוצה אותי. כל גבר רוצה אותי.”
“לא כל גבר,” אמר יוסף בשקט. “ולא אני.”
משהו בתוכה נשבר. לא כעס, משהו יותר עמוק. פחד, אולי. פחד שאולי, אולי, כל החיים שלה היו שקר. שהכוח שחשבה שיש לה היה רק אשליה.
היא צעקה. ואז היא הפעילה את מערכת האזעקה.
“מה אמרת?” פוטיפר בהה באשתו, פניו מתעוותות בזעם.
“שהוא ניסה לתקוף אותי,” זוליקה לחשה, דמעות מלאכותיות זולגות על לחייה הדיגיטליות. “יוסף. הוא… הוא ניסה לכפות את עצמו עלי.”
פוטיפר הביט ביוסף, שעמד שם בשקט. “זה נכון?”
“לא,” אמר יוסף פשוט. “זה לא נכון.”
אבל פוטיפר כבר החליט. איש כמוהו לא יכול להרשות לעצמו להיראות חלש. לא יכול להרשות לעצמו לפקפק באשתו בפומבי.
יוסף הועבר למתקן הכליאה הקוונטית, בית סוהר דיגיטלי שבו אסירים חווים מאות שנים של ענישה תודעתית תוך ימים של זמן אמיתי.
שישה חודשים לאחר מכן ישבה זוליקה בבר, באותה הקומה המאתיים. החברות שלה היו שם, נפרטיטי, ארטמיס, האחרות. אבל הן נמנעו ממנה עכשיו. הרכילות התפשטה מהר.
“שמעת מה קרה ליוסף?” לחשה נפרטיטי לארטמיס, די בקול רם כדי שזוליקה תשמע. “הוא פתר את משבר האנרגיה הקוונטית מתוך הכלא. עכשיו הם אומרים שהוא יהיה שר האנרגיה הבא.”
“ופוטיפר?” שאלה ארטמיס.
“פוטיפר בודק את תיעוד האבטחה מאותו לילה. נראה שהאמת יוצאת לאור.”
זוליקה הרגישה את העולם שלה מתמוטט. לא בגלל שהיא אוהבת את פוטיפר, היא אף פעם לא אהבה אותו. אבל בגלל שבפעם הראשונה בחייה, היא הבינה: היא לא הייתה הציידת. היא הייתה הציד.
יוסף ידע זאת כל הזמן. הוא ידע שהתשוקה שלה לא הייתה אהבה, זה היה רעב לשליטה. והוא סירב להאכיל אותו.
והאמת? האמת הייתה שזוליקה בת-אל פוטיפר, האישה שחשבה שהיא יכולה לקבל כל דבר, גילתה שהיא לא יכולה לקבל את הדבר היחיד שהיא באמת רצתה: כבוד של גבר שראה דרכה.
בקומה המאתיים, בין האורות הניאון והחיוכים המזויפים, זוליקה ישבה לבד, והבינה שהניצחון האמיתי לא היה של מי שכובש, אלא של מי שיודע מתי לא להיכבש.
