זכרונות
אני זוכר את המועדון הישן והאהוב של בית הנעורים. תקרה שהוצפנה בבדי מצנחים שנאספו משטחי האימונים, יוצרת אקוסטיקה רכה, מוזיקת רקע של שנות השבעים המתרחקות, ניחוח של תה זול ואידיאלים נבובים של בני נעורים שעמד באוויר כמו ערפל מעל ביצה מדומה. אך למרות הכל, היה המקום הזה מזין עד מאוד לנשמתי הצעירה, ולנשמותיהם של השותפים לקבוצה, ונטע בי כוח סמוי לזמן רב.
אני זוכר את הפעילויות החברתיות. לעיתים היו אלו ישיבות סביב שולחן, על נושאים שנראו חשובים וחסרי פשר, ולעיתים תרגולות באותה אמנות שימושית של חיים בקהילה, אותה אשליה משעשעת שמותר ניתן וראוי להמיר את הבדידות הטבועה מיסודה בנפש האדם בצפיפות חמימה של עדר, המקנה ביטחון מזויף כל עוד אתה פוסע בקצב הנכון לצד השאר, לומד מתי לשתוק ומתי מותר לדבר. רוב הזמן שתקתי, וכשדיברתי זה היה בדרך כלל בשיחות קטנות, המבטים והשפה הלא מדוברת של הקבוצה הגדולה, אמרו באופן נחרץ, מוטב שתשתוק, ואולי זה היה רק במחשבתי.
שם, באחד ממפגשי ההיכרות של הקבוצה המתחדשת שנקראה ״שחף״, הונחה על השולחן אותה שאלה מוזרה ומאתגרת, שנועדה לפתוח צוהר אל הלבבות: “אם היית חיה, איזו חיה היית?”
אני זוכר – ואולי זה זיכרון שהתבדא וקיבל צורה שונה עם השנים, את בני הקבוצה בוחרים את דמותם: אלו בסוסים דוהרים במרחבים, אלו בעגלי מרבק המומים בשדות הבקר העצומים, בנמרים שהתפארו בחברבורותיהם כאילו היו תארים אקדמיים נחשבים, בצבאים שקיוו להימלט אל חופש מוחלט בכוח קלות רגליהם, ואפילו באותם מעטים שבחרו בתולעים, אולי מתוך הבנה צלולה ונכונה של מקומם האמיתי בתבל טוב מכולם. אני, לעומת זאת, בחרתי בנץ. היה משהו משכר עד אובדן חושים באפשרות לרחף מעל לכל המולת הקיום, להתנתק, להביט בבני האדם מן המרומים ולהבין, באותו שקט אבסולוטי, שאינני שייך. מצד אחד לדמיין את הכמיהה העמוקה להיות חלק מן הכלל, ומצד שני לברוח אל המרחקים, להיות מהיר, יעיל, בעל עין חדה כברק המסוגלת להבחין בפרטים הקטנים והגדולים כאחד. האמנתי אז, בתמימות של בן שש-עשרה, שלנץ אין אויבים בטבע. כמה מטופש מצדי היה לשכוח את הצייד, אותו יצור אפור, הממית מתוך הכרח משעמם, או גרוע מכך, מתוך הנאה צרופה וקיבוע מעמדו המוסרי כריבון המרחב. איך לא ידעתי אז שהעולם אינו אלא מערכה שחולקה מראש לשתי קטגוריות בלבד, ציידים וניצודים.
שנים אחר כך, כאשר מצאתי את עצמי בצד השני של החדר כמדריך מטעם, תפקיד שמשמעותו הנסתרת היא לומר לצעירים דברים שאיש אינו מאמין להם יותר מהזמן ההכרחי הנדרש להשמעתם, מצאתי את עצמי חוזר אל אותה שאלה שחוקה. הייתי חותם את הפעילות באזהרה דרמטית, מלווה בחיוך עגום: “זכרו נא, יקיריי, שהעולם הוא ג’ונגל של ממש. רוב החיות סובבות בתחפושות אדם מושלמות, האריות טורפים, אך הם עושים זאת בדרך כלל מתוך רעב אמיתי, הארנבים חיים את חייהם במחילות נסתרות, ואילו הציידים, אלוהים ישמור, צדים מתוך אלף סיבות שאין בינן לבין רעב דבר וחצי דבר. היו זהירים, אהובים, והשתדלו לא להיות טעימים מדי.”
אני זוכר את הרגעים שאחרי. כשהפעילות הייתה דועכת והחדר היה מתרוקן, הייתי נותר לבדי עם הנער המיוסר שבי, זה שסירב מעולם לנטוש או להתבגר באמת, הוא המשיך לשאול את השאלה האמיתית, איזו חיה אני בעצם, וממי לעזאזל עליי להיזהר?
כי האמת הייתה מרה יותר מכל משל, האויב המסוכן ביותר שלי ארב לי במשך שנים בתוך אותה דמות מרושעת שהביטה אליי מן המראה, מזכירה לי ללא רחם את כל מה שניסיתי לשכוח. החיות הטורפות והציידים לא היו אלא שחקני משנה בהצגת חיי שלי, הם היו קיימים ולעיתים אף שיתפו פעולה עם אותה דמות מרושעת שהיתה אני.
הייתי מביט פנימה אל נבכי נשמתי, מלקט רסיסי חוויות, טועה בדרך פעם אחר פעם, ומנסה לנסוק מן הפרטים המביכים והקשים אל עבר כללים רחבים ולא ברורים. רציתי כל כך להאמין שאני נץ, מביט מלמעלה, כמעט אובייקטיבי, אך לעיתים קרובות מדי מצאתי בקרקע הנפש עכבר מבוהל, ולפעמים, תהום של כלום, סתם אפס. זו הייתה דרך רוויית ייסורים מיותרים לחלוטין, אך היה בה מתח מהפנט, כמו סוד כמוס שהודחק לזמן אחר ככל שיגבר הקושי בחיי היום יום, וככל שהתבגרתי.
בימים אחרים, כשחשתי פחד מוות מפני המפגש הישיר עם עצמי, הייתי מנסה לצייר את מפת חיי: ארועים, קשיים, אכזבות, הצלחות, ועוד ועוד, כנווד טועה במדבר התחלתי את הציור ולאט לאט נרקם קו דמיוני בין תחנות חיי. מחסומים רבים היו פרוסים בה, מכשולים שנראו בלתי עבירים, כאלו שרק דרך נס הצלחתי לעקוף אותם בדרכי אל עבר מקומות שבהם המשכתי, בעקשנות שאין לה הסבר, אל הווה שבו אני מאבד את דרכי מחדש. אך מה שהדהים אותי היה הרגע שבו, במבט לאחור, מבט מפוקח ונטול רגשות, נראתה הדרך המשורטטת לפתע הגיונית להפליא, כאילו יד נעלמה שרטטה אותה מראש בדיוק מתמטי.
אני זוכר את התחושות הגולמיות. אני זוכר את הכישלונות הצורבים ואת הכעס האילם. אני זוכר שכל מה שרציתי היה שמישהו כבר יגלה מי אני באמת, ויגלה לי, כדי שסוף סוף אוכל להפסיק להעמיד פנים, ולברוח.
אבל מרוב עיסוק כפייתי בזיכרונות ובפצעים הישנים, כמעט ולא הותרתי מקום אמיתי לכישרון, לאהבה, להצלחות הקטנות, ולשקט המבורך של הידיעה, שיש בעולם הזה דרך שהיא אך ורק שלי. דרך שדרכים רבות כל כך פוגשות בה לאורך השנים, חלקן מתמזגות עימה בהרמוניה מושלמת, ואחרות נותרות לצידה, מקבילות לה לנצח.
זה הזמן לתפילת הדרך שלי, זאת שעוד לא נכתבה..
