כ”ג באייר, התשע”ח .
כתבה: Ariel Baron, aka Gali Barel
Eve Ariel
אווה אריאל נולדה בישראל, עוד לפני שישראל ידעה שהיא נולדה: המדינה, הכוונה. אווה עצמה עוד הייתה שם הרבה קודם, על הר המוריה. יש מצב שהיא אפילו הייתה אשתו של אוריה החיתי שניספה באיזו מלחמה. יש שיטילו ספק אם נספה או פשוט נספה “בפקודה”, אבל אין כל ספק שאווה הייתה אשת איש כשנכנסה למיטה על חומותיה של ירושלים בעיר דויד.
אווה עוד הייתה שם אפילו הרבה קודם, אם אתם שואלים אותי.
זה משהו בשיער שלה שיש לו ניחוח של תפוח וגאנג~ה ירוקה, וזה אפילו עוד לפני שהיא נכנסה לאמבטיה של מים פושרים עם מלא קצף של בת אורן. זה הרבה יותר משיער, זו רעמה – של רעם שמתגלגל אחרי מכת ברק. אבל זה בעיקר הגוף ויותר מזה השכל. (אבל גם הגוף .. תאכלס, אווה)
אווה הייתה שם על הר המוריה שעוד זרמו בו רק ארבעה נהרות שהתפצלו אחר כך לשבעה ימים, שהם שבוע תאכלס, אבל גם מלא מים ואוקיאנוסים. אבל בעיקר הרבה מים, ולכן היא גם לא מסוגלת לחיות במקום שאין בו ים, וזאת גם הסיבה שאם תרחיקו אותה מהים בשל ספירה של עומר כזו או אחרת, היא תתגרד וכל גופה יעלה פריחה אדומה. לחץ הדם שלה ירד לשבעים על ארבעים, הדופק יישאר נמוך ויציב יחסית על תשעים, כי זה לא שהיא ממש רוצה למות – היא רק רוצה להרגיש שהיא בחיים. זריקה ( אנטי – אלרגנית חזקה במיוחד ) מדיי פעם, רק פעם בשנה או שנתיים היא תחנת מוצא – יציאה זמנית מהממד של המרחב שהוא הזמן, ובחזרה. זריקה. קינטית, אקסטרה- מטריאלית, אלרגנית.
אלרגיה מוכרת לצרכי ימי מחלה והיא אינה ( עדיין) מסווגת פסיכיאטרית. אוטו – אמיוני זה נקרא. גוף שתוקף את עצמו. אווה לא מטומטמת, יש כל מיני סוגים של זריקות, היא יודעת. היא ראתה אותם אחד אחד נופלים בקרב על החיים; חברים, משפחה, מכרים וקרובים, או סתם אנשים זרים. היא הלכה על בטוח: אלרגיה, טובה ובטוחה. אלרגיה אפילו מעוררת אמפטיה ודאגה. פסיכיאטריה? זה לפסיכים.
עוד לפני שהר המוריה ידע שהוא הר המוריה, הוא היה בסך הכול אבן- אבן השתייה. אז בימים ההם שעוד הרשו להיכנס להר הבית, אווה שתתה ממנו, ממעיין הנעורים. וכך המשיכה להתגלגל מדור לדור, מאדם לאדם, מחווה לחווה, מגבר לגבר, בחיפוש התמידי הבלתי פוסק אחר הנהר שלה. The GanGjas River? (לא בטוח. היא אף פעם לא הייתה שם,בהודו הכוונה; אולי הצ’ארלס ריבר בבוסטון ואולי נהר הירדן. מה שבטוח, אולי).
מאז, עוד משחר אותם הימים, ימי עדן, היא סכנה מהלכת על שניים {למרות שאווה הכי אוהבת להיות על ארבע ולציית לאדם, הוא בעלה, אלא מה? הוא בכלל עוד מאוהב באשתו הראשונה: לילית. הוא אף פעם לא הפסיק ממש לאהוב אותה. הוא פשוט נאלץ. (הרי, כך מספרת האגדה, אני לא ממש יודעת, היא זו שזרקה אותו ובחרה לה שליט דומיננטי יותר}
אווה נאלצה להסתפק בשיירי הסעודה האחרונה של ישו, ואפילו ירדה לזנות ורחצה לישו את הרגלים, נסקלה באבנים לא פעם פעמיים, אבל גם זונה היא בת של מלך. בת של זונה.
בניסיון נואש לקרב את אדם, תאכלס בעלה אליה, היא ניסתה, ייאמר לזכותה או לגנותה, אלא שהיא לא הצליחה מאז ועד עצם היום הזה להראות לו עד כמה היא הרבה יותר שונה מאשתו הראשונה (ודרך אגב לכן צאצאיה אתו, בינינו, אם אתם שואלים אותי, לא כאלו מוצלחים: קין והבל? זו הרי בדיחה). הבל הבלים הכול יאמר אחר כך – הרבה אחר כך בנה – הוא קהלת.
הייתכן שאח ירצח אחיו ודמו יזעק מן האדמה?
לילית לבטח מהצד משקיפה, ברעמת שיער: באיזה צבע מעניין אותי לדעת, על אווה שבוכה. לילית לבטח הרגישה מאוד מסופקת שהזיון של אדם עם אשתו השנייה, היא חווה, היא אווה, לא ממש הצליח. הוא הרי איבד בן: הבל. חווה איבדה שניים – אם מחשיבים גם את קין. ובכלל, היא איבדה את כול עולמה. סר חינה והיא גורשה מגן עדן. אבל מי קורא לבן שלו הבל בכלל ? הבל הבלים.
וקין נדד. ואווה גורשה בבושת פנים, על מה ולמה ? כי חשקה בבעלה ? כי ניסתה להוציא לו בכוח את התמונה מהראש של אשתו הראשונה שאותו נטשה לטובת קצת כוח, ואולי הרבה כוח והרבה יותר כסף? תאכלס, ירקות ועצים ? נהרות ועציצים ? גן עדן זה רק למלאכים.
אווה קצת יותר סולידית וענוגה. למען האמת, אבל היא למדה עם השנים שענוגה, זה רק שם של קרם ידיים. וגברים אוהבים קרם ידיים, לסכך בו את ה— שברא להם האלוקים. אווה בכלל אלרגית לתפוחים, ומה לה ולנחשים בכלל ? השעמום בגן העדן כנראה היה, באותו היום והשעה- בלתי נסבל.
אז יום אחד אווה החליטה שדי לה: די לה מלנסות, ויצאה למסע של ציד, או יותר נכון, נקמה משלה. היא החליטה שלילית לא עוד תרדוף אותה כמו צל בחייה – היא תשיב מלחמה. וכך גייסה לצידה גם היא שליט דומיננטי לא פחות (יש יאמרו אפילו יותר): המלאך אריאל.
אם לילית מתפזרת לה לבטלה , אווה אריאל – תברור ותבחן; אם לילית גומרת ארבע פעמים בדקה, אווה אריאל- תגמור פעם בארבע מאות שנה. היא תביא את האור, או תנסה לפחות, למקום שלילית עשתה ממנו חושך ולא תוותר על נשמתו של אדם (שתאכלס ילך לעזאזל כי בגללו בצער היא צריכה ללדת את בניה) ולילית? משפריצה אותם כמו מים בלי שהמים ירדו לה בכלל, כי הרי שבכל פעם, כך מספרת האגדה, גבר ג***, רחמנא ליצלן לבטלה, לה נולד ילד. מלכה היא לילית: מלכת הלילה.
אווה אריאל בצער רב, הספידה (חוץ מהבל), עוד שישה שיכלו להיות ילדיה, ובניהם הייתה גם בת אחת, בהתחייבות אני מספרת לכם. ויותר מזה היא הייתה צריכה להיות בת כל כך יפה שכנראה העולם עוד לא היה מוכן ליופי שכזה. אז אווה הפילה, אותה, בפריז דווקא. טרם זמן – טרם עת.
על קהלת לא ויתרה בדיוק כמו שהוא לא ויתר עליה ( למרות שאני יודעת שזה כמעט כמעט קרה על ספינה בלב ים בן אי אחד ליבשת כאשר פתאום אווה הרגישה שאוטוטו היא יולדת וירד לה מלא מלא דם עד שהשכיבו אותה עם הרגליים למעלה בזמן שהוא, לואי מלך צרפת השלישי של ימינו, לא יודע נפשו בכלל מרוב … טיפשות ? הייתי אומרת.
אבל, אל דאגה קורא יקר, קהלת שרד את הסערה שבלב ים וגם את שטף הדם. ואפילו שהוא נולד במזל תאומים במקום להיוולד האריה: הארי מציון שהוא; ואפילו אם נולד חודשיים לפני הזמן; ואפילו אם ובארץ הקודש ולא בחצי האי האיבירי כפי שתוכנן. הוא ידע עוד יותר טוב מאווה והאבא לואי, ופשוט סירב (אפילו כעובר, גם לעובר יש תודעה, מסתבר) לעלות חזרה על האנייה שתיקח אותו להיוולד שם, למרות שמשם הוא הגיע. אז הוא שפך לאימא אווה את המים, בטפטופים קלים עד שילדה אותו. הוא נולד והשעה הייתה רבע לחמש בבוקר של יום תמוז אחד.
בכל זאת, אפילו לרות קרו גלית, כך מספר המדרש, עוד לפני שהיא ידעה שהיא הסבתא רבא ( של דויד מלך ירושלים). וגם אם המלך הזה את ראשית דרכו התחיל בחברון בהתחלה, היא מערת המכפלה {שגם זה עובדתית לא מדויק אפילו, כי ההתחלה הייתה אי שם לכיש ( אחלא מלך היה לה ללכיש – אכיש)} והיא שסללה לו את הדרך לירושלים, כשהוא עוד היה במנוסה מאיזה מלך סכיזופרן אחר.
אווה אריאל של מדינת ישראל נולדה, לכיש בואכה אשקלון אפילו ( עוד מעט תיכף העלילה תסתעף ותגיע עד גוליית, הנכד של האחות עורפה שלא הצטרפה דווקא לרות וחמותה).
על הצומת בן פלוגות לחברון (היא עיר דויד הראשונה),שם עשתה אווה אריאל את צעדיה הראשונים; שם למדה על כינור לחלל; שם הצמיחה כנפיים; קראה יותר מספר אחד ואפילו יותר מאלפיים; שם למדה בתיכון של שנות השמונים וקצת מהתשעים; שם הכול קרה; שם זה התחיל ושם זה נגמר כשאבא שלה בליל שבועות אחד נפטר ועלה לשמיים עם המלך דויד בעצמו, שנפטר גם הוא, כך מספר המדרש, בליל מתן תורה. רבותיי- ההיסטוריה היא רק אותה הגברת בשינוי אדרת.
חזקה היא אווה אריאל. אבל חזקה היא גם לילית. אם טעיתם לרגע וחשבתם שהן יריבות, טעיתם: הן לא מתחרות על אותה “הסחורה” בכלל. נהפוך הוא. מדיי פעם לילית ממש תופסת קריזה על אווה, אבל היא מבינה שבסך הכול הן שתיהן אוהבות את אותו – אדם.
ולאהבה אין גבולות. הכול הולך שאוהבים: גם מקלחת על גג – בירושלים. הכול למען שמו באהבה.
