באחד מערבי סוכות, המשפחה של מאיה התאספה כולה, והסוכה הייתה מלאה באנשים ובהמולה.
למרות שכבר עברה את גיל שמונים, מאיה הייתה אישה מטופחת ואלגנטית בצורה יוצאת דופן לגילה. היא צבעה את שיערה באדום, הקפידה תמיד לסדר אותו, לבשה שמלות אלגנטיות ואהבה להתקשט בתכשיטים.
גם הערב היא לבשה שמלת משי ירוקה ויפה, וישבה ליד שולחן החג כשהיא מביטה בחיוך בבני משפחתה, בילדיה ובנכדיה שישבו סביבה.
באותו רגע נכנס לסוכה בחור גבוה ובידו זר פרחים. אחריו נכנסו בחור נוסף במדי צבא ובחורה יפה.
ברגע שראו אותם, כולם התמלאו שמחה. בזה אחר זה קמו ממקומם כדי לחבק אותם.
גם מאיה קמה לקראתם.
שלושתם ניגשו אל סבתם, חיבקו ונישקו אותה.
כעבור רגע הביטה בהם מאיה בחיוך ואמרה:
“הם היו כאלה קטנים.”
היא הנמיכה את ידה והראתה את גובהו של ילד קטן.
“ועכשיו תראי אותם. הם כבר גדולים ממני פי כמה, נכון?”
כשאמרה זאת, דמעות נצצו בעיניה.
שלושת האנשים שבהם הביטה לא היו רק הנכדים שלה.
אלה היו שלושת הילדים, שבלי לדעת זאת בעצמם, עזרו לה לעבור את עשר השנים הקשות ביותר בחייה.
מאיה ילדה ארבעה ילדים.
ויום אחד בחייה היא איבדה שניים מהם בבת אחת.
הם היו תאומים שהגיעו לעולם באותו יום — וגם עזבו אותו באותו יום.
אבל באותו יום נשאר לה מהם משהו.
שלושה ילדים קטנים.
לבנה הבכור קראו יצחק, והוא היה איש צבא. הוא נישא לשוטרת, ולשניים נולד בן אחד.
אחותו התאומה של יצחק נקראה אירית. היא נישאה לגבר ספרדי, ולשניים נולדו בת ובן בהפרש של ארבע שנים.
התאומים נהרגו בתאונת דרכים. שניהם היו יחד באותה מכונית.
מאיה לא רצתה להיזכר במה שקרה, ולכן לא הוסיפה לספר על התאונה.
כששאלתי אותה על בעלה, היא ענתה בקצרה:
“בעלי נהרג במלחמה של 1982.”
לאחר מכן נכנסה אל הבית וניגשה אל התמונות הממוסגרות שהיו תלויות על הקיר.
“זה בעלי, יוסי.”
היא הצביעה על תמונה ישנה, ואז העבירה את מבטה לתמונה אחרת שהייתה תלויה לצדה.
“אה… ואלה שני התאומים שסיפרתי לך עליהם.”
לאחר שאמרה זאת, היא לא הוסיפה דבר. במשך כמה רגעים פשוט עמדה שם והביטה בתמונה של שני ילדיה.
— קודם אמרת לי ששלושת הילדים האלה הם האנשים שהצילו את חייך. תספרי לי על זה.
“כן. לאבד ילד שנשאת ברחמך, ילדת, אהבת וגידלת — זה דבר נורא לאמא. ולאבד שני ילדים יקרים בבת אחת…”
מאיה השתתקה לרגע בעצב, ואז המשיכה בסיפורה.
בימים הראשונים שלאחר הלוויית התאומים, אנשים היו סביבה וניסו לא להשאיר אותה לבדה. אבל ככל שחלפו הימים, מספר האנשים שבאו לבקר הלך ופחת, עד שלבסוף בעיקר ילדיה היו מגיעים אליה בשבתות.
היא לא ידעה במה למלא את החלל העצום שנפער בתוכה. היא ישבה לבדה, כועסת על החיים ועל גורלה, עד שיום אחד נשמע לפתע צלצול בדלת.
מאיה קמה ופתחה.
בפתח עמד בעלה של אירית המנוחה. בידיו החזיק את בנו הקטן, ובידו השנייה אחז בידה של בתו הגדולה.
“אמא, שלום. אני צריך ממך טובה. אני חייב לחזור בדחיפות לספרד. אירית תמיד אמרה שהיא רוצה שהילדים ילמדו בישראל וידעו עברית. אז אני אשאיר אותם אצלך ואחזור. אשתדל לחזור מהר ככל האפשר. הבגדים והדברים שהם צריכים נמצאים באוטו. אני כבר מכניס אותם.”
עוד לפני שמאיה הספיקה לענות, הוא יצא להביא את הדברים מהמכונית.
בתוך תוכה היא קצת כעסה על חתנה. אשתו נפטרה רק זמן קצר קודם לכן, ועכשיו הוא מביא אליה את שני ילדיו הקטנים ומתכוון לחזור לספרד.
אבל כשהביטה בנכד שלה, שהיה רק בן קצת יותר משנה, ובנכדה בת החמש, היא לא אמרה לו דבר.
מהיום שבו חתנה נסע, החלו הימים העמוסים של מאיה.
להאכיל את הילדים. לרחוץ אותם. להשכיב אותם לישון. לצאת איתם החוצה. היא אפילו הספיקה לרשום את נכדתה בת החמש לגן קרוב לביתה.
כעבור קצת יותר מחודש חזר חתנה.
אבל גם לאחר שחזר, הוא המשיך לנסוע לספרד שוב ושוב בגלל עבודתו, והילדים נשארו רוב הזמן אצל מאיה.
וכשחתנה היה חוזר ונשאר עם שני ילדיו, הייתה מתקשרת יעל, אשתו של יצחק.
היא הייתה צריכה לעבוד וביקשה ממנה לשמור על בנה.
הילד כבר היה בן שבע והתחיל ללמוד בבית הספר. מאיה הייתה לוקחת אותו לבית הספר בבוקר, אוספת אותו בסוף היום, עוזרת לו בשיעורי הבית ודואגת שיאכל.
לפעמים יעל הייתה מגיעה בערב לקחת את בנה, אבל ברוב הימים הוא היה נשאר עם סבתו.
וכך, תוך שהיא דואגת לשלושת הילדים שהשאירו אחריהם בנה ובתה, הימים הפכו לחודשים, והחודשים לשנים.
בלי ששמה לב, עברו עשר שנים.
הגיע יום הולדתה השבעים של מאיה.
גם באותו יום, ממש כמו בחג הסוכות הזה, הבית היה מלא באנשים. בני משפחה, ילדים ונכדים הגיעו כולם. מוזיקה התנגנה, צחוק נשמע מכל עבר, והאווירה הייתה שמחה.
גם מאיה הייתה מאושרת.
הנכדה שפעם הייתה מובילה ביד לגן כבר הייתה בת חמש־עשרה.
הנכד שהגיע אליה כשהיה רק בן קצת יותר משנה כבר היה בן אחת־עשרה.
והנכד הגדול, שאותו הייתה לוקחת לבית הספר ועוזרת לו בשיעורי הבית, כבר היה בן שבע־עשרה ולמד במסגרת צבאית, בעקבות אביו.
באותו ערב התיישב בעלה של אירית ליד מאיה והרים את כוסו.
“אמא, תמיד טוב לראות אותך מחייכת. אני מקווה שתמשיכי להאיר את כולנו בחיוך המאושר הזה גם בשנים הבאות.”
אולי היה זה היין ששתה, ואולי אווירת החגיגה ריגשה אותו, אבל זמן קצר לאחר מכן הוא התחיל לדבר על מה שקרה עשר שנים קודם לכן.
“עברו עשר שנים. את איבדת שני ילדים. אני איבדתי את אשתי האהובה, ויעל איבדה את בעלה. הילדים שלנו איבדו הורה. היה קשה לכולנו. אבל ידענו שלך היה הכי קשה.”
הוא השתתק לרגע והביט במאיה.
“ולכן עשינו בשבילך משהו. ולא רק אני. גם הילדים שלך ידעו. גם יעל הייתה חלק מזה.”
מאיה הביטה בו בפליאה.
“מה עשיתם בשבילי?”
חתנה חייך קלות.
“נתנו לך את הילדים של הילדים שלך, אמא.”
מאיה הביטה בו לרגע, כאילו לא הבינה.
“מה זאת אומרת?”
“באותם ימים אף אחד מאיתנו לא ידע איך לנחם אותך. הרי שום דבר שנאמר לא היה יכול להחזיר לך את יצחק ואת אירית. אז דיברנו בינינו.”
הוא עצר לרגע והמשיך.
“אומרים שכשאמא מאבדת את הילדים שלה, היא נאחזת עוד יותר במה שהם השאירו אחריהם. חשבנו שאם תהיי עם הילדים שהם השאירו לך, אולי הלב שלך יכאב קצת פחות.
“וחוץ מזה, כשיש ילדים קטנים בבית, אין הרבה זמן לשבת ולבכות. צריך להאכיל אותם, להלביש אותם, לרחוץ אותם, לקחת אותם לגן ולבית הספר… קיווינו שפשוט תהיי עסוקה מכדי לשקוע כל היום בעצב. בגלל זה השארנו אצלך את הילדים שלנו.”
מאיה לא אמרה דבר.
“כשאני הייתי בא לקחת את הילדים שלי, יעל הייתה משאירה אצלך את הבן שלה. כשיעל הייתה לוקחת את בנה, אני הייתי מביא שוב את שני הילדים שלי. גם אנחנו היינו הורים והתגעגענו לילדים שלנו, אז היינו מתחלפים.”
הוא הביט בה וחייך.
“גם הבן והבת הצעירים שלך ידעו על זה. כל אחד מהם עשה את מה שהוא יכול.
“הכול היה בשבילך, אמא. בשביל החיוך הזה שיש לך היום. כי מגיע לך לחייך ככה שוב. מגיע לך להיות מאושרת.”
כששמעה את הדברים האלה, מאיה הבינה לפתע משהו.
במשך עשר שנים היא חיה כשהיא מביטה באנשים שאיבדה ובחלל שהשאירו אחריהם.
אבל במשך כל הזמן הזה, האנשים שנשארו לצדה הביטו בה.
מהיום שבו איבדה את שני ילדיה, מאיה חשבה שהיא זו שנאבקת לבדה באבל שלה.
אבל בזמן שהיא נאבקה באבל, האנשים שסביבה נאבקו למענה.
היא הייתה עסוקה כל כך בגעגועים לאלה שאיבדה, עד שלא הבחינה במשך עשר שנים עד כמה האנשים שנשארו לצדה אוהבים אותה.
וכשהבינה זאת, משום מה נעשתה עצובה מאוד.
מאז עברו עוד יותר מעשר שנים.
אבל בשנים האלה מאיה למדה להביט פחות במה שאיבדה, ויותר במה שנשאר לה — ולחיות מתוך הכרת תודה.
כך הסתיים הסיפור שלה, והיא חזרה אל הסוכה.
כשהערב הסתיים, באיאסה נפרדה ממאיה ויצאה מביתה. היא הגיעה לכאן כדי לחגוג את סוכות אצל סבתו של חבר, ולא העלתה בדעתה שתשמע סיפור כזה.
מסוכות החג שבסביבה עדיין נשמעו קולות של אנשים צוחקים ומדברים.
אבל באיאסה המשיכה ללכת כשהיא חושבת על סיפורה של מאיה.
גם בימים שלאחר מכן הדברים שסיפרה מאיה לא יצאו מראשה. לבסוף החליטה לכתוב את סיפורה.
אנחנו מסוגלים לזכור במשך זמן רב כל כך את מה שאיבדנו, ולפעמים שוכחים להסתכל על מה שנשאר לנו.
מאיה חשבה שמאז היום שבו איבדה את שני ילדיה היא נאבקת לבדה באבל שלה.
אבל למעשה, היא מעולם לא הייתה לבד.
לצדה היו כל הזמן אנשים שרק רצו לראות אותה מחייכת שוב.
באותו ערב באיאסה חשבה על דבר אחד:
“אם יום אחד החיים ייקחו ממני אדם שאני אוהבת, אני מקווה שלא אמשיך להביט רק במה שאבד לי, עד שאשכח לראות את האנשים שנשארו לצדי.”
אולי הדברים שמחזיקים אותנו בחיים לא תמיד חייבים להיות דברים גדולים.
לפעמים זה יכול להיות פשוט צלצול בדלת…
ומאחוריה עומדים שני ילדים קטנים.
כך סיימה באיאסה לכתוב את סיפורה של מאיה.
- 💬 4 תגובות
כתוב תגובה
כתוב תגובה
כתוב תגובה
