המשמרות כשומר בחניה מתחילות להימאס, אני כאן כבר כמעט שנה ומרגיש שהחיים שלי לא ממשיכים.
בן 27, אין לי אפילו אישה. חוץ ממנה. היא תמיד בראש שלי.
אני אוהבת לעקוב אחרי אנשים, אני לא מתכנן כלום, פשוט סקרן.
תמיד זוכר מה הרכב שלהם ואיפה הם חנו, הבניין שלנו מלא בברוקרים, אנשים שאחראים על הרבה כסף. כסף. כסף.
לא מזמן נכנסה אלינו מישהי חדשה, היא בעבר הייתה מזכירה, קוראים לה אמה. אמה בחיים לא תתייחס לגברים כמוני.
היא יפה, גבוהה, עיניים כחולות ושיער שחור ארוך. השדיים שלה תמיד בחוץ, היא אוהבת ייחס, היא יודעת איך להשיג את מה שהיא אוהבת. אחרת איך מזכירה נהייתה ברוקרית.
יש לה הליכה שמאפיינת אותה, נונשילנטית ומרחפת.
היא אף פעם לא יצאה מהעבודה עם פרחים או הגיעה עם פרחים, אז אין מחזר. אין טבעת ואין ערבים שהיא צריכה לצאת מוקדם כי כנראה אף אחד לא מחכה לה. חוץ ממני, אני אף פעם לא מסיים לפניה.
אני רוצה להכיר אותה יותר.
שנה שאני מחייך אליה כל פעם שהיא עוברת עם הרכב, כל כך נעימה, שברולט קמרו צהובה בדגם במבלבי.
אני צריך להראות לה שיש בי יותר משומר בכניסה לחניה.
“היי, מה שלומך?” שאלתי בפעם המאה כשראיתי את אמה. חייכתי, צחצחתי היום שיניים כמה פעמים כדי שיהיה לי חיוך יפה.
“היי..” היא הגיבה עם חיוך קטן וישר נכנסה לחניה. זה בסדר. זאת התחלה.
“חכי..”, קראתי.
“מה? קרה משהו?” היא פתחה את העיניים, היא לא רגילה ליותר מ’היי’ ממני.
ניגשתי לרכב שלה וליטפתי אותו מלמטה. “ראיתי משהו דבוק על הרכב, הכל בסדר, ירד”.
“תודה!” היא המשיכה הלאה.
פתחתי את הטלפון וראיתי אם הצ’יפ שהדבקתי עובד.
*
*
*
המשך יבוא..
