משמרות לילה

אני עובד רק משמרות לילה. מקור כסף זה משהו חשוב בחיים ואם אני רוצה להמשיך לגור לבד ולאפשר לעצמי את כל המנות החמות שאני אוהב, משמרות לילה זה הדבר היחידי שאני מוכן אליהן.

המשמרות לא קשות, אני מתקן תקלות במחשבים של אנשים כשהם כבר לא נמצאים. לפעמים זה להחליף חומרה, מדפסת, התקנות או פתרון בעיות משעממות.

זאת העבודה הראשונה וכנראה האחרונה שלי, אני לא יכול לדמיין את עצמי מסתדר במקום אחר, כולם פה התרגלו אלי ויודעים איך היחסים בנינו אמורים להתנהל. בוקר טוב – לילה טוב. אני שמח, והם שמחים.

בלילות הם דוחפים לי את איגור למשמרות, הוא אחלה, הוא לא באמת עובד.

איגור מבוגר ממני בכמה שנים, יש לו מבטא מעצבן אבל הוא יודע המון, בגלל כל הידע שלו הוא מרגיש חופשי להעביד אותי, לשלוח אותי ממשרד למשרד.

אני מסכים לכל מה שהוא מציע כי משהו בי מחבב אותו, זה הבן אדם היחידי שאני יכול לקרוא לו חבר למרות שאנחנו מתראים רק בעבודה. אני אוהב את תחושת הסמכות שיש ממנו, הדומיננטיות היפה שלו. כל מה שאני לא.

לפני שבוע קראו לי לשיחה אחרי המשמרת, לא מספיק שאני צריך לעבוד בשביל 2 הם עוד מעקבים אותי. הנהלה מפגרת.

“בוא תישב, זה לא יקח הרבה זמן”. איזה מבט מוזר כלפי, מה עשיתי? התקנתי משהו לא נכון? אני עייף. תנו לי כבר לישון.

“קרה משהו? מה עשיתי?”, שאלתי בחיוך כאילו החיוך המכוער שלי יכול לזייף כריזמה.

“בלילות האחרונים סוזי נשארה מעבר לשעות העבודה, ושמעה אותך מדבר עם איגור”. סוזי? מי זאת?

“אוקי, כן אנחנו מדברים”. לא הבנתי מה מפתיע פה? בני אדם אמורים לדבר לפעמים כשהם תקועים באותו מקום ל 8 שעות לא?

“בגלל השיחות שלכם משהו היה לנו מוזר, אז חקרנו חודש אחורה לראות איך המשמרות שלכם מתקיימות”.

“וראיתם שהוא לא עובד ואני עושה את רוב העבודה?” שוב חייכתי, מרגיש שאני לא מצליח להגן על עצמי, אבל לא מבין ממה.

“בן, תקשיב לי, אין שום איגור”.

“מה? למה אתה מתכוון? איגור תמיד שם הוא איתי במשמרות”.

“לא”. הוא סובב אליי את מסך המחשב שלו, על המסך 20 סרטונים שמראים כל משמרת לילה במהלך השבוע, על מסך שעוקב אחרי, ודיברתי, צחקתי ואפילו דחפתי, לא – את – איגור?

“אני לא מבין ..” אמרתי בהלם. מנסה לנשום אבל כל החמצן בחדר נעלם. אני מרגיש כמו מסומם, לא משנה כמה אני נושם, שום דבר לא נכנס.

“בן, זה לטובתך”.

הוא שם מסיכה ויצא מהחדר, פתאום אני שם לב לעשן לבן שמתגבר. הם הרעילו אותי.

אני מתעורר בלי לדעת איפה אני, מה השעה ואיך הצליחו להחליף לי בגדים לחלוק בית חולים כחול.

מרמקול מעליי אני שומע את הקול של המנהל.

“בן, אתה עבדת בחברה צבאית, אנחנו לא יכולים לתת לך להמשיך לעבוד במשמרות שלך, אבל יש לנו עבודה אחרת לתת לך” .

הדלת נפתחת ונכנסת אחות עם מסך וכמה מזרקים. אני שונא מזרקים.

אני מנסה לקום אבל שם לב שקשרו אותי. “מה הם יעשו לי? מה את מתכוונת לעשות לי?”.

“אל תדאג, לא תרגיש כלום”. אמרה האחות.

זה סיפור שקרה לפני חודש, אני כותב לכם עכשיו מאותו המקום, אני עם אותו החלוק, אבל אני בחיים לא אשוב לעצמי, לבית, להורים שלי.

הם החליטו שאני לא כשיר אז הם לקחו חלק מהאנושיות שלי לעצמם.

מחוברים אלי 3 שבבים שכל אחד מהם מחזק את המערכת נוירונים שלי למתכות שהתיקנו לי. אבל לפחות הם חסמו לי את הפה, ואני לא צריך לדבר עם אף אחד, אני אפילו יכול לבחור שלא לשמוע, מספיק לי ללחוץ על כפתור ליד העורף והעולם שותק. אנשים בקושי באים אלי, רק אם צריך אותי לבדיקה או משימה מסוימת, אני הרוב עם עצמי ועושה את מה שטוב לי, מחשב, ספרים, סדרות .. הם המציאו סיפור מוות להורים שלי, זאת הייתה בחירה נכונה. חלק בי באמת מת, אני לאט לאט מתחיל לאבד את הזיכרון.

אני חושב שבחיים לא היה לי כל כך טוב.

נ.ב. איגור בא לבקר מידי פעם.