מיס הייד

על הפיצול

כך הוא אומר.

אני אותה הגברת. בשינוי אדום אפור של עלי כותרת. אני אחת שהיא עשרים. אני צלם האלוהים. ואלוהים הם ברבים. אין להם רק שם אחד. הם הן. הן הם. והם כולם אחד. לכולם עובר ושב. עובר ושב הוא טעם החיים. כשהוא מאוזן לי, אני לא מתפחלצת. רק מתפצלת. לים. ולהרים. זה הסיפור העכו”ם שאני מספרת לעצמי. אבל אם הוא אומר. עד שהוא כבר אומר. הוא לא אומר הרבה.

בוקר יום השבת טו תמוז.אני ברשות הפרט, שבת. פרשת בלק. מותר לי.  אני אשה לא חייבת במניין של שחרית. ככה הוא עשני. כרצונו.

ירח מלא.   גאות ושפל. הקודש והחול רוקדים אצלי בלב במחול. שדים. אחד מושך ימינה, השני מושך שמאלה. ואני כמו ואו זקופה כפופה באמצע. הולכת ומתכלה. שש ימין. שש שמאל. שש של אמצע. הגמטרה של שמי, כמו מטריה של מאה מטר,  אמצע החיים. מזהים את הדפוסים. האחת כותבת. בונה במילים. בונה בשירים. בונה בית, בונה חיים. כי אני חייבת. ובחרת בחיים.

יד שמאל של אותו הגוף

מוחקת. מוחקת אותיות, מוחקת זכרונות, מוחקת אנשים, מוחקת רגעים, הבטחות ונדרים. במחי יד. בועטת. בכל הטוב הרע והמכוער. אוטואימיונית. גוף שפוגע במערכת החיסון של עצמו. קוראים לזה. זאבת. זאבה. היא נקבת הזאב. חיה מוערצת.

על התפר שבין יומההולדת הלועזי לעברי, על הכביש – כביש שש תשע, תשעים. בתוכי שק מלא חיים. לא לאורך זמן, רק לשבוע, שבועיים, שהם כמה רגעים. קסומים. הוא רוחש, רוקד, כמו אלפי נחשים קטנים,  שוקק בי, מנפח לי את החזה ואפילו את הבטן, ואז הוא זורם לי במורד הרגל, מרוקן אותי שוב, מתמעט כמו הירח.  פשוטו כמשמעו. הנחש ראשו טבעת שקניתי לי ליומההולדת החמישים, תזכורת לנחש אחר, דומם בכלוב, בגן העדן האבוד שלי,  רוקד לי על אצבע שמאל. הראש מזדקף על צמיד, תזכורות לחטא הראשון. חטא אדם קדמון. חטא עץ הדעת. ובחרתי בחיים. וכל הנהרות שהתפצלו מגן העדן, ישובו שוב ויהיו לאחד. ראש אחד בלב אחד.

זוהי שירת הזמיר של תום עידן הפיצול.

שבעתי.

יאאלה די. נמאס לי.

( דוקטור גייקיל. ומיס הייד.)