מכתב לאחי

כולם רוצים שאני אצא

הם רוצים שאבלה 

שלמסיבות אני אחזור

אבל בחדרי האפור 

אני מרגיש יותר טוב

לאימונים אני לא הולך

כי זה כואב לי כי זה קשה

כי כשאני הולך אני לא נהנה

כי בלעדיך אני מרגיש מת

וגם המשחקי מחשב שכל כך אהבתי

פתאום איבדו משמעות 

וכשאני רואה אנשים משחקים במלחמות

אני רק רואה אותך בין היריות

בבית ספר פתאום הציונים שלי ירדו

וכשמדברים איתי אני בטוח שלא

וגם אחרי שאלה לא ממש קשה

פתאום אני מרגיש סחרחורת ולא הקלה

ואולי אני באמת סתם מגזים אולי זה סתם חוסר ביטחון

אבל כשההתקפים באים בלילה פתאום הכל הופך לזכרון

וכשהם סוף סוף נגמרים והעייפות שהצטברה כבר לילות מתחילה לדבר

אני מתחיל לחשוב אולי, אולי אני מקולקל וסתם אני בוכה.

אז הלכתי לקבר והתחלתי להאשים 

התחלתי לבכות אך גם התחלתי לצחוק

צחוק של הבנה צחוק של כאב צחוק של רצון

רצון שכבר אליי אתה תחזור