על דברים בזכותם אדם משתנה – מאת יפה-נוף ציון
הקדמה
אישה שחורת שיער פתחה את ארון הבגדים שלה. “אני חייבת למצוא את השמלה היפה שלי. לבת שלי יש טקס סיום תיכון היום! כמה מרגש. חבל רק שזה בלעדיו”
היא נעצרה, כמו מתרפקת על זיכרונות עבר. “טוב, אני חייבת להמשיך לחפש אותה”
היא המשיכה בחיפושיה הקדחתניים. היא מצאה את השמלה, שהייתה שחורה וזהובה עם נגיעות של אדום כהה. היא חיפשה גם את העליונית המתאימה, על מנת להשלים את המראה שלה. היא החלה להתאפר. בעלה נכנס אל החדר ואמר
“כמה שאת יפה.” “תודה יקירי. גם אתה נראה מהודר, כמו שהוא ואני היינו אוהבים. איך אני מתגעגעת אליו”
“גם אני יקירתי. כל יום”
רעש חבטה נשמע מהארון. האישה פתחה אותו שוב ומצאה שני עותקים של ספר. על האחד רשום “לאימא” ועל השני רשום “לאבא”.
שניהם הסתכלו האחד על השני והחלו בקריאה:
על דברים בגינם אדם משתנה
מאת יוסף מילֹה
חלק ראשון
א
השנה האחרונה של התיכון מתחילה. כל התלמידים כבר חושבים על צבא, מכינות, שנות שירות. דברים שבגללם אדם משתנה. כולם חושבים על טקס הסיום, על מה יגידו בטקסי הפרידה בתנועות הנוער השונות. על דברים שבגינם אדם משנה. גם יוסף מילֹה, ככל תלמידי השמינית, חשב על השירות הצבאי שלו. הוא לא ידע, וזה גם לא היה לו אכפת כל כך מה הוא רוצה לשנות, האם זה בעצמו, האם זה באחרים? הוא לא רצה לחשוב על זה, מאחר ולימודיו, ובעיקר מגמת פיזיקה ומתמטיקה, שם היה חלש, היו בראש מעייניו. הצטרפו נא אל המסע של יוסף, ואולי תגלו דברים חדשים על עצמכם.
במפתיע, גם המורים המקצועיים וצוות המחנכות חשבו על טקס הסיום. ביום שלישי קר אחד של נובמבר, כחודשיים לאחר פתיחת השנה, רכזת השכבה, כינסה את כל תלמידי שכבת י”ב ואמרה :
“בוקר טוב. בשם כל צוות המחנכות וצוות בית הספר, אני שמחה להודיע שההכנות לטקס סיום השנה החלו באופן רשמי.
תשואות וצהלות שמחה עלו מבין התלמידים. החבר הכי טוב של יוסף, יהושע אמר לו:
“סוף סוף! כמה זמן אני מחכה לזה!”
“מה אתה מתרגש?” עונה לו בציניות יוסף “אתה לא מבין שכל מה שהם אומרים פה, שאנחנו ניצור את הטקס בעצמנו, יתפוגג בשנייה שהצוות מורים הזה ירגיש שהטקס הולך למקומות שהוא לא אוהב?”
“מה אכפת לי? אני רוצה שהטקס הזה יגיע כבר ונסיים עם המקום המצחין הזה”
“כולנו. כולנו”
הרכזת השתיקה את התלמידים. היא המשיכה:
“אנחנו רוצות שכל אחד יכתוב על פיסת נייר מה הוא לוקח מהשנה הזו. מה הוא למד ממנה, מה השארתם כאן ומה אתם לוקחים איתכם. את הפתקים אתם צריכים לשים בתוך התיבה שנמצאת ליד החדר שלי, שנמצא בקומה שלכם, ליד המעליות. יש לכם זמן, אבל תזכרו – הזמן קצר והמלאכה מרובה. אתם לא רוצים למצוא את עצמכם בלי משפט. המשפטים ירשמו ליד כל אחד מכם, בספר המחזור”
“הזמן קצר והמלאכה מרובה. נו באמת” אמר לעצמו. הוא שנא את המשפט, מאחר וידע שהזמן לא באמת טס. הוא פשוט זז בקצב שלו ואנשים סתם מפילים עליו דברים כשהם יודעים שהם לא יספיקו כלום.
אחרי כנס החשיפה לטקס הסיום ולספר המחזור, חזר לביתו יוסף וראה, כרגיל שביתו ריק מאדם.
“שוב הם בעבודה” אמר לעצמו בעצבות “לפחות יש לי את שיעורי הבית שיארחו לי חברה”
הוא התיישב להכין את שיעורי הבית שלו, זונח לחלוטין את המשימה הנוספת שהטילה עליו רכזת השכבה.
ב
הטלפון צלצל. על הקו – אימא של יוסף, ציפורה.
“היי חמוד, מה נשמע?”
“אני בסדר, אימא, עושה שיעורי בית” ענה לה
“יופי, יופי, טוב מאוד. מה אתה אוכל?
“אני מחמם לי מג’דרה ושם עליה טחינה. לא בא לי היום בשרי”
“אין בעיה חמוד שלי.” צעקת זירוז נשמעת בטלפון “אני חייבת לנתק, נדבר בערב כשאגיע”
“טוב אימא, אוהב אותך”
“גם אני אוהבת אותך חמוד שלי, להתראות”
“ביי”
כך הסתיימה השיחה. כמובטח, הלך יוסף לאכול את המאכל שהוא כל כך אוהב: מג’דרה עם טחינה. לאחר שאכל, הלך לחדרו לעשות את שיעורי הבית הנותרים ותוך כדי עשייתם, גם למד למבחן במתמטיקה. מדי פעם הציץ בטלפון שלו, לראות אם אחד החברים שלו כתב לו הודעה. לצערו, אף אחד לא כתב לו הודעה.
“בטח כולם לומדים למבחן מחר במתמטיקה” אמר לעצמו.
לפתע פתאום, קפצה לו השאלה של רכזת השכבה: “מה אתם תשאירו אחריכם?” הוא לא ידע מה הוא משאיר כרגע, חוץ מבחינות ממוצעות ועבודות שאבד עליהן הכלח. לדעת מעכשיו מה הוא משאיר אחריו בבית הספר?
אז הוא ניסה לחשוב:
“בכיתה ז’ – הייתה מגפה, לא היו לימודים. איך יכולתי להשאיר אחריי משהו? בכיתה ח’ – עדיין מגפה. בכיתה ט’ – עדיין לא היו לימודים סדירים. בכיתה י וי”א – הייתה מלחמה. לא יכולתי להיות בבית ספר בשביל להשאיר דברים. והנה כיתה י”ב.”
משהו בבטנו התכווץ:
“מה, יכול להיות שלא עשיתי כלום כל שש השנים האלו? איזה מן בנאדם אני?”
לאחר כמה שעות של התחבטויות, אמר לעצמו: “טוב, אלך לישון, בטוח אני אדע מה אני כותב בפתק.” הוא הלך אל מיטתו, כיסה עצמו בשמיכה והלך לישון. כך לפחות הוא חשב. הוא ניסה ללכת לישון, אבל השאלה עדיין הייתה תקועה לו בראש, כמו פקק שעם לבקבוק יין. רק חצי שעה לאחר שנשכב במיטתו, הצליח סוף סוף להירדם.
בחלום שלו, הוא ישב על ספסל, והסתכל על אגם מלא בברווזים. פתאום, כל הברווזים עפו לכיוון אחד. אך ברווז אחד, שאחת מכנפיו הייתה שחורה, דווקא עף לכיוון השני. הוא לא הבין בהתחלה מדוע אותו ברווז דווקא עף לכיוון השני משאר אחיו, אז הוא עקב אחריו במעופו. לאחר זמן מה, ראה שהברווז נחת על עץ פורח בכל טוב. הברווז קיפל את כנפיו, והלך לישון. יוסף לא הבין את פשר החלום, וכאילו מישהו קרא את מחשבותיו, עלתה בת קול מהאגם שאמרה: “אל תחפש מה אתה משאיר, חפש את תרומתך, ואז תדע לאן לעוף”.
ג
בבוקר שאחרי, יוסף קם מבולבל. הוא זכר את החלום לפרטי פרטים, אבל הוא לא הבין אותו. הוא היה זקוק לפרשן, אבל הוא לא יכול היה לספר כלום לאף אחד. השעה: 06:42. יוסף לא היה רגיל לקום בשעות כאלה, אבל הוא החליט לנצל את ההקדמה ולעשות דברים שהוא לא היה רגיל בדרך כלל לעשות. הוא מצא את עצמו אוכל ארוחת בוקר, קורא ספר שהתחיל לפני חודש, מסדר את החדר שלו ואפילו כותב. “הכתיבה הזו”, כך הוא אמר, “אולי תפרשן את מה שאני חוויתי הלילה. כנראה שלא, כי מי יכול לפרשן דברים כאלה, אבל אולי היא תיתן לי רמז.”
כאשר הגיע לבית הספר, ראה את התיבה שליד החדר של הרכזת. היא הייתה מלאה עד אפס מקום בפתקים. היא הייתה כל כך מלאה, שחלק מהפתקים לא היו בכלל בתוך התיבה. הוא היה מופתע. “מה זו השטות הזו?” אמר לעצמו “איך אנשים אשכרה מאמינים לזה? איך אנשים חושבים שזה אשכרה יקרה? הצוות יקרא את הפתקים ויתחוור ובסופו של דבר יכתוב איזה משפט אחד נדוש לכולם”
ציפורה הרכזת ראתה אותו ליד התיבה:
“בוקר טוב יוסף, באת לשים משפט?”
“את האמת שלא. אני לא מאמין בתרומתי הגדולה למוסד הנפלא הזה”
“חבל, יוסף. ממה שראיתי מהשכבה שלך, אתה דווקא תורם לא רע ל”מוסד הזה”. אתה תגלה את זה בקרוב מאוד. תאמין לי.”
“אני מקווה, כבוד הרכזת”
“מחכה לפתק שלך. אה ובהצלחה היום במבחן במתמטיקה”
הצלצול לשעה הראשונה נשמע ויוסף נכנס לכיתתו. המבחן החל. המבחן לא היה כל כך קשה כפי שדמיין, אך יוסף מצא עצמו מתחבט ומתלבט באיזו דרך לפתור. בסופו של דבר, כשסיים, יצא בתחושת ביטחון שהוא עמד יפה בציפיות אלה שמעליו, כלומר המורים. הוא רצה להתקשר אל אימו, אבל עצר ואמר לעצמו: “היא בטח בפגישה, אגיד לה כשהיא תגיע הביתה”. את שאר היום שלו העביר יוסף בהשתעממות כרונית בשיעורים, ובסופם הצלצול המיוחל הגיע.
כאשר הגיע הביתה, חיכתה לו על המיטה הפתעה: סקסופון זהוב יפהפה, שיוסף חלם עליו, זה כמה שנים. הוא כל כך התרגש שהוא רץ לסלון, אבל ראה שאין שם אף אחד.
הטלפון שלו צלצל:
“כן”
“נו, ראית את ההפתעה?” אמרה לו אימא שלו
“אפשר היה לפספס אותה? וואי אימא אני מתרגש בטירוף!” אמר בקול מאושר
“מגיע לך. רק שלא תתרכז בסקסופון ותשכח את הלימודים. זה שנותרה חצי שנה לשנת הלימודים, לא אומר שאפשר לזנוח את הלימודים לגמרי”
“ברור אימא, ברור”
“טוב חמוד שלי, איך היה המבחן?”
“היה בסדר, קל. בטוח שהצלחתי לקבל ציון גבוה”
“כל הכבוד מתוק שלי. אני חייבת לנתק, יש הרבה עבודה”
“טוב אימא, תודה על המתנה”
“אין בעד מה מתוק שלי. מגיע לך.”
“ביי אימא”
“ביי חמוד”
יוסף הוציא את הסקסופון מהנרתיק שלו, חש במשקלו הכבד. הוא נשף לתוכו אך נבהל כשיצאו מתוכו כמה צלילים מתכתיים חורקים. “עדיף שלבינתיים לא אגע בו, אלמד קודם לקרוא תווים ואז.” הוא החזיר את הכלי ואז צצה לו אותה שאלה, כמו אתמול: “מה אתם משאירים אחריכם?” הוא ישב וחשב על השאלה עמוקות, אך עדיין אין בידו למצוא את התשובה אליה. הטלפון שלו זמזם, מצביע על הודעה חדשה שהתקבלה. יוסף פתח את הטלפון שלו וראה הודעה ממישהי שהכיר בערב גיבוש בחופש הגדול של התנועה שבה היה חבר. הם דיברו רבות בערבים שלאחר מכן, אך בגלל לימודיהם, ההודעות הפכו ונהיו נדירות יותר.
“היי יויו. זו אביגיל”
הוא חייך אל המסך. הוא התגעגע אליה.
“היי אביגיל, זה אכן יוסף”
“טוב לשמוע ממך. מה קורה וזה?”
“בבית הספר לא מי יודע מה, משעמם מהרגיל לעונה אבל מסתדרים”
“אויש, גם אצלי זה ככה.”
“אצלי גם מבקשים לכתוב על פתק מה אני משאיר אחריי ומה אני תורם לסביבתי כבן אנוש. משימה מחורבנת”
“נשמע ככה, אבל במקרה שלך זה הכי קל בעולם”
“מה קל? מה אני תורם כבר לסביבה כבנאדם?”
“המון דברים. אני לא מסוגלת להצביע על דבר אחד אבל קודם כל קח את זה שאתה בתנועת נוער שרוב התלמידים בשכבה שלך בכלל לא מכירים, אם לא אתה”
“טוב אבל באלי לחפש משהו משמעותי יותר מזה”
“לך תתנדב בעוד מקום. לא חסר”
“נחשוב עלייך”
“טוב אימא שלי קוראת לי ללכת לאכול, אז אני חייבת ללכת. אבל תחשוב על זה”
“נראה. ביי ביי”
“ביושששש”
הוא ישב על המיטה שלו, מהרהר בדבריה. “אולי כדאי לי ללכת להתנדב?” אמר לעצמו “מה כבר אפסיד מזה? אבל איפה? איפה אתנדב?”
הוא לא ידע לענות על השאלה הזו, כמו רבות אחרות, אבל הוא ידע לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב. ללכת לישון על זה. אז הוא התכסה בשמיכה, ויחסית ללילות קודמים, הוא הצליח לישון דווקא די מהר.
ד
בוקר המחרת הפציע. הוא קם בעצלתיים. שעונו הראה 07:11, שעה שלא היה רגיל להתעורר בה. הוא התלבש, לקח את ילקוטו ואת הסקסופון שלו, ויצא אל בית הספר בשעה 07:45. כאשר יצא מדלת הבניין, ראה כי עבודות הבנייה שהיו ברחובו, גרמו לכך שהוא לא יכול ללכת מהשביל הרגיל שבו הלך כל יום. הוא נאלץ ללכת מדרך אחרת, ארוכה יותר. הוא הלך ברחוב, אוזניותיו תחובות בתוך אוזניו. הוא ראה עמוד תאורה שעליו הייתה מודעה:
“דרושים מתנדבים שיודעים לנגן בכלי נגינה כלשהו, על מנת לשמח ילדים חולים. לפרטים – דקלה 0547863421. הוא הסתכל על המודעה ואז הסתכל על הסקסופון שלו. “אני לא יודע לנגן אבל אני יכול ללמוד” אמר לעצמו “אתקשר כשאסיים את יום הלימודים”.
כשהגיע אל בית הספר, יוסף ראה את הגינה הקטנה ליד הבניין שבו היו כיתות הלימוד. הוא ראה שם מקלט ועל גגו הייתה גדר ירוקה שצבעה מתקלף ומדרגות שהובילו אל הגג. הוא עלה לשם והחל מוציא את הסקסופון מנרתיקו. הוא קירב את הכלי אל פיו ופתאום בקע צליל מנגינה עמוק ויפהפה. “וואו” התפעל מאוד יוסף מעצמו “לא ידעתי שאני יכול לנגן ככה”. הוא המשיך בנגינתו המהוססת עד שנשמע צלצול בית הספר להתחלת היום.
בין השיעורים, ברח יוסף אל המקום הסודי שלו, בו צבר את ביטחונו בנגינת הסקסופון ולאחר חודש, הרגיש מספיק בטוח בעצמו ופנה לדקלה:
“הלו. מי זה?”
“זה יוסף, האם זו דקלה?”
“מדברת. בקשר למה התקשרת אליי היום, יוסף?”
“התקשרתי בקשר למודעה שפיזרת, לגבי מתנדבים שיודעים לנגן בכלי נגינה כדי לשמח ילדים חולים.”
“תראה גיטרות יש לנו מספיק, אבל לא אתנגד אליהן, כן?” צחקה “אבל באיזה כלי אתה יודע לנגן?”
“סקסופון”
שקט השתרר בקו.
“אתה יודע לנגן על מה?” שאלה בתהייה
“סקסופון” אמר יוסף באותו קול רציני
“תשמע, סקסופון זה חתיכת כלי. לא צפוי. אבל יש עוד אחת שיודעת לנגן בסקסופון, שבדיוק הצטרפה היום, שעה לפניך. צירוף מקרים מוזר, לא?”
“כן” צחק “אני אבין אם לא מתאים שאצטרף, בסופו של דבר לא צריך הרבה אנשים שם שמנגנים בסקסופון”
“הו לא אל תדאג, התקבלת”
“התקבלתי למה?”
“לסיירת כמובן”
“מה זה הסיירת?”
“אה סליחה. אתה צודק, הייתי צריכה להסביר את עצמי: הסיירת היא קבוצה קטנה ומובחרת של כמה נערים, בגיל שלך, שמנגנים ושרים לילדים בבתי חולים. המטרה של הסיירת היא לשמח אותם.”
“הבנתי. סלחי על השאלה אבל את גם תהיי שם? כדי שאוכל יותר להכיר דרכך את הסיירת”
“נו ברור. נראה לך שאני אפספס את ההזדמנות לשמח ילדים חולים?”
“צודקת”
“טוב המפגש הבא הוא מחר בשלוש וחצי עד שש וחצי. לא חובה להגיע לכל המפגשים כל הזמן אבל אני אעדיף שתגיע כמה שיותר בפעמים הראשונות, כדי שתוכל להכיר ולנווט בעצמך בבתי החולים השונים”
“הבנתי. אגיע לפגישה מחר”
“מעולה. היא בשערי לב, יודע איפה זה?”
“כן”
“נהדר. נתראה מחר!”
“נתראה”
הוא ניתק את הטלפון שלו והרגיש שהוא מתחיל לעשות משהו חשוב. משהו שסוף סוף אולי יתחיל לפתור את השאלה שתקועה אצלו כבר יותר מדי זמן.
ה
הוא הגיע אל בית החולים בהיסוס ובחשש שמא הוא לא ימצא את דקלה או אף נציג של התנועה, שעד ליל אמש לא ידע מי היא. למזלו, בדרך ראה נערה עם תיק כלי נגינה, שהיה דומה במבנהו אך שונה בעיצובו מהתיק של יוסף. התיק היה כולו מלא במדבקות של סדרות טלוויזיה ולהקות מפורסמות. הוא נראה משומש אך לא בלוי. יוסף פנה אל הנערה בביישנות ובמורא, המתאימים לבני נוער אשר זוהי פגישתם הראשונה:
“היי, את גם פה לסיירת המנגינה?”
“כן. מי שואל?” ענתה הנערה בקול קר אך מתעניין
“שמי יוסף. יוסף אבוטבול”
“שם יפה. אזכור לג’יימס בונד?”
“לא ניסיתי אבל ככה יצא לי”
“אתה נחמד”
“למי להעביר את תודתי?”
“שמי טל אבימלך” צחקה
“כמה יפה לשמוע את צחוקך”
“היזהר לך בלשונך. רק היום הכרנו”
“אמרי לי טל” שינה יוסף את הנושא “לאן פנינו מועדות?”
“הפעם אנחנו במחלקת הילדים”
“מחלקה קשה”
“כן, אבל מתגמלת מאוד”
“הבנתי. על מה את מנגנת, אם אפשר לשאול?”
“על סקסופון”
יוסף נעצר. הוא היה בהלם רגעי
“אז את זו שדקלה אמרה לי עליה בטלפון”
“מה זאת אומרת?”
הוא סיפר לה על שיחת הטלפון שלו עם דקלה ועל האזכור של נגנית סקסופון שהתקבלה לפניו
“צירוף מקרים מדהים בעיניי. כמה זמן אתה מנגן?”
“חודש וחצי. אבל דקלה לא יודעת”
“אה זה מספיק זמן. בדרך כלל רוצים סולו אחד וזהו. לא כולם אוהבים סקסופונים”
“אז זה אומר שאנחנו מיוחדים”
“יותר כמו, לא הולכים עם הזרם אבל איך שאתה חושב”
הם הגיעו אל המחלקה. דקלה ראתה אותם ואמרה “טוב שהגעתם, בדיוק בזמן”. היא הובילה אותם למחסן רחב ידיים.
“ברוך הבא, יוסף. כאן זו הממלכה שלנו.”
ו
המחסן הזה היה מלא בכל מיני כלי נגינה, כאלה מוכרים וכאלה שפחות. “יוסף וטל” דקלה קראה “בואו איתי בבקשה”. הוא הלך איתה אל משרד קטן מחוץ לחדר הארונות. על הדלת היה רשום “דקלה כהן – מנהלת”. “קחו” אמרה לו “זו החולצה שלכם. מעכשיו ועד שתסיימו את ההתנדבות שלכם כאן, אתם לובשים אותה. בחדר שיצאנו ממנו יש קולב קטן ומעליו רשומים השמות שלכם. שם תתלו את החולצה שלכם כשאתם מסיימים את יום ההתנדבות, ומשם תיקחו אותה, מכובסת כמובן, כשאתם מתחילים את יום ההתנדבות” על החולצה היה רשום “מתנדב/ת בסיירת”. “החולצה הזו” הוסיפה “תיתן לכם אשרת כניסה לכל מיני מקומות ודרכי קיצור שבדרך כלל פתוחים לצוות ולמשפחות המטופלים. יאללה, תחזרו אל חבריכם החדשים, אני אצטרף יותר מאוחר”
יוסף וטל נכנסו אל המחסן. “היי אתם.” קרא אליהם מישהו בעל קול עמוק “בואו שנייה”. הם הגיעו אליו
“אתם החדשים הסקסופוניסטים?” אמר להם הבחור. הוא היה בחור גבוה, יפה תואר, בעל שיער שחור.
“כן” ענו לו יחד
“הסקסופוניסטים מתואמים מהרגע הראשון, הא? אני יעקב, אתם יכולים לקרוא לי קובי, למרות שאעדיף שתקראו לי בשם שהוריי החליטו עליו” הוא הושיט אליהם את היד שלו
“נעים להכיר אותך יעקב, אני יוסף” אמר ולחץ ליעקב את היד
“ואני טל” אמרה ולחצה את ידו של יעקב
“נעים להכיר את שניכם, אתם תוספת לא רעה בכלל אלינו לסיירת. אני מנגן על כינור.”
“אחלה כלי” אמר יוסף “בין האהובים עליי”
“וואלה? לא הרבה אומרים לי את זה”
“בין הכלים היחידים שיכולים להישמע כאילו הם בוכים”
“תודה רבה לך, זה מה שאני חושב!” קרא יעקב “אה, לפני שאשכח, קחו את זה, זה השירים של היום” אמר והגיש אל יוסף וטל קובץ תווים. “אתם לא צריכים ללמוד אותם בעל פה, בגדול תקראו אותם עכשיו ותנסו להבין איך מנגנים ואחרי שלוש ארבע מנגינות כאלה זה כבר יהיה צרוב לכם במוח. עכשיו, איפה המאחרת הזו שקוראת לעצמה ורד?”
יוסף פתח את קובץ התווים ועלעל בו. הוא ראה שהוא מסוגל לנגן אותם. הוא הרכיב את הכלי והוא התחיל לנשוף בו. הוא ניגן את המנגינה היחידה שידע. הוא לא היה ווירטואוז או משהו בסגנון, אבל הוא ידע לנגן היטב.
“תשמע” אמר לו יעקב “עכשיו הבנתי את הסיבה שדקלה קיבלה אותך לפה”
“תודה” אמר יוסף בביישנות
שלוש דפיקות נשמעו בדלת. “יעקב. אפשר להתחיל” אמרה דקלה ופתחה את הדלת.
“חברים, קחו את כלי הנגינה שלכם ושלכן ויאללה שיהיה שמח!” אמר יעקב
הם יצאו מהדלת אל עבר הילד הראשון. יוסף חשב לעצמו: “זה לא המקום שציפיתי להיות בו, אבל משהו פה מסתדר לי. אולי פה אמצא את התשובה.”
ז
השלישייה התחילה במסע שלה. ממיטה למיטה הלב של יוסף התרחב יותר ויותר. הוא התרגש ונהנה מכל רגע. ואז הוא ראה אותה. נערה שחורת שיער, שוכבת במיטה שנראית גדולה עליה בכמה מידות. בחדר אין הורים שיוכלו לנחם, להרגיע, להכין אותה למה שיכול לבוא עליה.
“אחי לא כדאי לנגן פה” אמר יעקב “תראה אותה, היא שבורה לגמרי, אין מצב שנוכל לשמח אותה”
“מה אתה רציני?” אמר יוסף “דווקא בגלל שהיא שבורה לגמרי אנחנו צריכים לשמח אותה. אני נכנס”
והוא נכנס. הם ניגנו לה, אבל היא לא הייתה שמחה. הם ניגנו עוד ועוד, אבל לא עלה בדל של חיוך לשפתיה. לצערו של יוסף, הם היו חייבים ללכת, להמשיך לשמח. לאחר שהסתיים היום, השלישייה חזרה אל המחסן.
“נו, איך היה?” שאל יעקב
“היה מעולה, נהניתי ממש” אמר יוסף
“כן! גם אני” אמרה בהתרגשות טל
“היידה, מעולה. נראה אתכם מחר! אני קצת ממהר הביתה אז ביי!” אמר יעקב ועזב את המחסן
“גם אני ממהרת, אבל היה כיף. נתראה!” אמרה טל
“להתראות! נתראה!” אמר לה יוסף
אחרי שיצאה טל, יוסף הרגיש שהוא חייב לחזור אליה, אל הילדה אדומת השיער. הוא הגיע אל חדרה, בדיוק בשעה שבה אכלה את ארוחת הערב. הוא עמד על סף הדלת, בדיוק באמצע הביס.
“בוא, רוצה משהו לאכול?” אמרה לו הילדה “אני לא נושכת”
“לא תודה, אכלתי בבית” אמר יוסף. למען האמת הוא היה מאוד רעב, אבל לא היה מסוגל לאכול מהאוכל שלה.
“הפסד שלך” אמרה
“תגידי” שאל בהססנות “אם זה בסדר לשאול”
“איפה ההורים שלי?” קטעה אותו
“כן. איך ידעת שזה מה שאני עומד לשאול?”
“ניחוש מושכל. בכל מקרה אני לא אגיד לך”
“אה. טוב, בסדר”
“למה אתה לא מתעקש?”
“כי ככה. זה מידע שלך ולי אין את הזכות לדרוש אותו”
“חמוד מצדך”
“תודה”
“קוראים לי מרים רחל, אבל כולם פה קוראים לי הבודדה”
“שם יפה יש לך, מרים רחל”
“תודה”
“לי קוראים יוסף”
“שם יפה יש לך, יוסף”
וכך הם דיברו. דיברו ודיברו, דיברו אפילו על הפתק שיוסף צריך להגיש לרכזת השכבה שלו
“את יכולה להסביר לי מה אני כותב בפתק הזה?” אמר לה בעצבנות מהולה בצחוק
“אני לא יודעת להגיד לך. אתה יודע מה השארת”
“לא השארתי כלום אחריי”
“אתה בטוח השארת משהו אחריך. אתה לא יודע מה הוא, כי אתה פשוט לא רואה את הצל של עצמך. כמו הפרפר”
“מה פרפר?”
“פרפר, רואה את הכנפיים של עצמו?”
“לא. לא חושב לפחות”
“אבל אתה רואה את הכנפיים היפות שלו, נכון?”
“כן”
“אז פה בדיוק מסתתר הקטע”
“חמוד. אהבתי”
הטלפון של יוסף צלצל. על הקו אימא שלו:
“כן אימא?”
“איפה אתה חומד?”
“אני בבית החולים”
“קרה לך משהו?” שאלה אימו בדאגה רבה
“לא אימא אל תדאגי, אני כאן מטעם ההתנדבות שאמרתי לך שאני עושה”
“נכון, שכחתי. מתי אתה מגיע הביתה?”
“לא יודע, עוד שעה בערך, למה?”
“כי יש לנו חדשות בשבילך. תבוא הביתה מהר”
“טוב, אחזור עוד שעה”
“להתראות”
היא הסתכלה עליו במבט בוחן. היא לא אמרה כלום, רק סקרה אותו.
“מה קרה? נשפך עליי משהו?”
“למה אתה פה?”
“כי את נראית לי בודדה ולפי האמונה שלי לאף בנאדם אסור להיות בודד”
“אמונה יפה. אבל אני חושבת שכדאי שתלך. עוד מעט האחיות יבואו לגרש מבקרים”
“את בטוחה או שאת רוצה לגרש אותי מפה בעצמך?”
“שתי התשובות נכונות”
“הבנתי” הוא קם וסידר את החולצה שלו “ממילא יש לי בבית הודעה חשובה אז נראה לי שאלך עכשיו”
“להתראות. תודה לך שביקרת אותי. לא מובן מאילו”
“אין בעד מה” אמר ויצא מהחדר.
כאשר הגיע הביתה שאל “מה החדשות בשבילי?”
“אנחנו עוזבים את הארץ” אמרה לו אימא שלו
ח
יוסף הרגיש כאילו הוא מאבד לאט את אחיזתו במציאות.
“אנחנו מה?” שאל בטון לא מאמין
“עוזבים את הארץ” אמר לו אביו, יצחק
“אוקיי” יוסף תפס את הראש שלו “לאן אנחנו עוברים?”
“להונדורס. קיבלתי שם הצעת עבודה משתלמת מאוד”
“מה הונדורס? עד לקצה השני של העולם בשביל עבודה מסכנה? אתם רוצים לגרום לי לעזוב את השכונה שבה גדלתי, את החברים שאיתם שיחקתי, הכל בשביל עוד כמה שקלים מסריחים?”
“שתבין, אני בכלל לא אומר לך שזה קל. אני מבין את הכאב שלך. שתדע, זה ממש לא קל בשבילי. המעבר הזה גורם לי לעזוב את הקבר של סבא וסבתא, ההורים שלי, ומי יודע מתי אראה אותם שוב. אבל אתה חייב להתגייס לעזור לנו ולבוא איתנו”
“אני לא מגיע. אני לא אפספס את הגיוס שלי כי ההורים שלי מעדיפים לעבור למדינה שבה אין כלום בשביל עבודה!”
“אני קראתי על זה בספר כלשהו, זה הסירוב של גיל ההתבגרות. זה יעבור לך.” אמרה אימו
“אויש עזבי אותי מהספרים הטיפשיים שלך. אתם לא מצליחים להכניס את זה למוח שלכם ולכן אין סיבה שאגיד את זה שוב: אני לא זז מפה!” צעק יוסף
“אתה לא תדבר ככה לאימא שלך!” צעק יצחק “לך מיד לחדר שלך!”
“בשמחה! ממילא עוד מעט הוא כבר לא יהיה שלי, כי אנחנו עוברים להונדורס!”
הוא טרק את דלת חדרו, מלא בעצבים. פתאום, הטלפון שלו זמזם. על הצג: “מרים רחל הוסיפה אותך לחברים שלו/ה”
הוא פתח את ההודעה.
“היי” שלחה לו מרים רחל
“היי” החזיר לה יוסף
“מה קורה?”
“חרא על החיים שלי, אני עובר להונדורס”
“אוי, לא מקום נעים במיוחד”
“את מספרת לי? אין לי כוח למקום הדפוק הזה, אני גם צריך להתגייס בסוף השנה”
“הלוואי עליי”
“למה ככה?”
“כי אני בבית חולים, טיפשון”
“אז? הצבא עדיין יכול לקבל אותך לשורותיו, גם אם בתור מתנדבת”
“לא חושבת שאוכל להתנדב. הצבא לא רוצה אנשים כמוני”
“מה זאת אומרת? יכולה לדבר אוטוסטרדה?”
“אספר לך כשתגיע לבית החולים, לשמח. לא מתאים בטלפון”
“טוב, בסדר. אני חושב שאלך לישון. היה לי יום ארוך”
“לילה טוב טיפשון”
“לילה טוב טיפשונת”
ט
יוסף קם בבוקר, לא מאוד מאושר אבל עדיין שמח. הוא הסתכל בטלפון שלו. השעה הייתה 6:50. בדיוק בזמן. הוא התעורר, התלבש מהר מהרגיל, ומצא עצמו רעב. הוא הלך לאכול ארוחת בוקר.
“בוקר טוב אימא” אמר יוסף
“בוקר טוב יוסף. מה אתה רוצה לאכול?” שאלה
“טוסט”
“קיבלת”
לאחר שסיים את ארוחתו הדשנה, יצא אל בית הספר. כאשר הלך, לא ראה יותר את מודעתה של דקלה. “בטח מצאה לעצמה עוד אנשים.” כשהגיע אל בית הספר, הוא ראה את תיבת הפתקים. עליה היה רשום: “המועד האחרון להגשת הפתקים – חודש פברואר. יוסף הסתכל על התאריך – השלושה בינואר. יש לו פחות מחודש להגיש את הפתק.
“לעזאזל” אמר לעצמו “איך אני יכול להגיש משהו שאני עדיין לא מאמין בו?”
רכזת השכבה יצאה מחדרה
“באת להכניס פתק לתיבה סוף סוף?” אמרה לו
“עדיין לא הבנתי את המשמעות שלי במוסד”
“אתה תבין אותה לאט אבל אין לך המון זמן, ראיתי את לוח המבחנים שלכם. לא הייתי מתחלפת איתכם…”
“תודה על המידע, אני בטוח שאוכל להבין את משמעותי פה במוסד מהר ככל הניתן.”
“סומכת עליך. תזכור – אני מחכה לפתק שלך.”
“זוכר ורושם”
“להתראות. שיהיה לך אחלה יום”
אחרי יום הלימודים, הוא נסע לבית החולים, שם חיכו לו טל ויעקב, ובנוסף הגיעו עוד שני כנרים, תאומים זהים בשם ישי ויהודה.
“יוסף, תכיר, אלה ישי ויהודה. שני כנרים שהצטרפו אלינו היום בפעם הראשונה”
“ברוכים הבאים” אמר יוסף ולחץ לשניהם את היד
“ברוכים הנמצאים” אמרו שניהם יחדיו
והם יצאו. בדיוק בזמן. הם הסתכלו בחדר של מרים רחל, אך לא היה שם איש, אפילו לא מרים רחל בעצמה אך הציוד שלה נשאר שם, אז יוסף הניח שהיא בטח בחדר של אחת מחברותיה לאשפוז. לאחר שהחבורה סיימה לנגן באחת המיטות של אחד מהילדים הקטנים, הוא הצביע על יוסף ואמר “משחק. משחק!” יוסף אמר לחבורה שימשיכו בלעדיו והוא יתפוס אותם. אם הוא לא יספיק אז הוא ייפגש איתם במחסן. החבורה לא הראתה התנגדות והמשיכה לנגן. יוסף נשאר בחדר של אותו ילד קטן ושיחק איתו. באיזשהו שלב האחות נכנסה וביקשה מיוסף לצאת. כאשר יוסף יצא מהחדר, אימא שלו קראה לו ואמרה:
“אנחנו פה כבר שלושה וחצי חודשים. הוא בחיים לא נהנה כמו שהוא נהנה עכשיו איתך. אני רוצה להביא לך משהו בתמורה”
“מה השתגעת?” אמר לה יוסף “אני לא מקבל ממך כלום”
“משהו קטן” התחננה האימא
“תקשיבי לי, אני עושה את זה באהבה. אין לי מה לקבל ממך. הכל בסדר”
“אתה הגדול מכולם”
“אני סך הכל מתנדב”
והוא הלך משם. הוא התקרב אל החדר של מרים רחל והוא ראה אותה שם. שוכבת קצת עייפה אבל עדיין ערנית בשביל שיחה. הוא פשט את בגדי ההתנדבות ונכנס אל חדרה
“היי”
“שלום לך יוסף טיפשון שלי”
“שלום גם לך טיפשונת שלי. איך את מרגישה?”
“אני בסדר. הוא מתקדם לאט אבל בזהירות”
“מי מתקדם?”
“הסרטן שלי”
י
יוסף הסתכל עליה, נדהם. הוא לא ידע מה להגיד לה, איך בכלל להתחיל לנחם. או שאולי לא לנחם. התשררה שתיקה מביכה ולאחר כמה זמן היא צחקה ואמרה:
“אתה צריך לראות את הפנים שלך. למה אתה כזה המום”
“כי אולי לא ידעתי שיש לך סרטן?”
“אין מצב שלא ידעת. לא עניין אותך בחיים למה אני פה ועוד בלי הורים?”
“נשבע לך שלא ידעתי. מה יש לי לחטט בתיק הרפואי שלך? ובאמת למה את בלי הורים?”
“אז כן, יש לי סרטן, סרטן אלים יחסית אבל אני יודעת שיהיה טוב ושאני אחלים. לגבי ההורים שלי, שניהם מתו כשהייתי קטנה יחסית. לא באלי להיכנס לסיפור הזה”
“לא צריך להיכנס לסיפור אם לא בא לך”
האחות נכנסה בפנים נפולות וביקשה מיוסף לצאת כי היא צריכה לדבר עם מרים רחל ביחידות. הוא יצא ולאחר זמן קצר האחות אמרה לו שהוא יכול להיכנס. יוסף נכנס וראה את מרים רחל ממררת בבכי
“מה קרה טיפשונת שלי” אמר יוסף בבדיחות
“הודיעו לי שהוא מתקדם בקצב מהיר יותר ממה שחשבו. לא נשאר לי עוד הרבה” אמרה אך החיוך לא נוצר על פניה
“מה? זה אמיתי?”
“כן, לצערי. אתה יכול ללכת עכשיו, אתה גם יכול לא לראות אותי יותר, אין לך למה לבקר ילדה חולת סרטן שנוטה למות”
“לא אלך. נכנסת לי ללב ואני אהיה זה שיהיה לצידך ואחלים איתך.”
“מתוק מצידך. אבל אני לא חושבת שכדאי, יש לך מלא דברים לעשות.”
“זה לא אמור להפריע לך להחלים”
“טוב, בסדר. אני אקבל את העזרה שלך”
“תודה רבה. עכשיו לכי לישון, מאוחר מאוד. נדבר מחר”
“לילה טוב, טיפשון שלי”
“לילה מצוין, טיפשונת שלי”
בלילה, יוסף לא הצליח לישון. הוא התהפך במיטה ולא הצליח למצוא את מנוחתו.
“איך אוכל להציל אותה? נפגשנו רק יומיים אבל אני מרגיש שאני מכיר אותה כל חיי.”
הוא עצם את עיניו וראה בחלומו את הברווז שחור הכנף. אותו אחד מהחלום שלו לפני זמן מה. במרחק מה מהברווז ראה יוסף בחלומו ברבור יפה תואר שוחה בנהר. בסוף הנהר היה מפל, שוצף וקוצף בסערה. הברווז רצה לעוף, לנסות להציל את הברבור, אבל הוא ראה שאין סיכוי שיוכל להציל אותו לפני שיגיע אל סוף הנהר. לאחר שנעלם הברבור, לסוף הנהר, התאבל עליו הברווז. לפתע, השמש יצאה מבעד לעננים והנהר הפסיק לסעור.
באותו רגע פקח יוסף את עיניו:
“אין סיכוי שאוכל להציל את מרים”
חלק שני
א
הוא קם בבוקר בתחושה של ריקנות. הוא התהלך בבית וסידר את מדף הספרים שלו שבע פעמים ועדיין הרגיש שהזמן לא זז. לא היה לו כוח להתנדבויות, לא היה לו כוח לחברים. כך היה שלושה ימים ושני לילות. ביום השלישי הוא אמר לעצמו: “אני חייב לקום מזה. היא עוד לא מתה. אנחנו חייבים להספיק הכל, יש עוד זמן”
אז הוא קם מהמיטה. לאט ובזהירות והלך אל בית הספר. הפעם הוא התחמק מרכזת השכבה ומהתאריך האחרון להגשת הפתקים, משום שלא ראה סיבה ממשית בלהסתכל אל תוך תיבה שאת משמעותה לא ידע. יום הלימודים היה ארוך ובעצלתיים. הוא פתר את התרגילים בשיעור מתמטיקה, השתתף בשיעור אנגלית אבל הוא לא הרגיש שהוא חי, כמו שהיה נהנה ביום רגיל ונורמלי לחלוטין של שנת הלימודים. אבל הדבר היחיד שאליו לא יכול היה לחזור היה ההתנדבות. הוא הרגיש כאילו הוא חוזר למקום בו הוא פותח מחדש דברים כואבים.
החברים שלו ניסו לגשש, להתחיל להבין מה קורה איתו, אבל הוא לא הסכים לספר. הוא חשב שזה יהיה מטומטם לגמרי אם הוא יספר להם. הם בחיים לא יבינו אותו. כשיום הלימודים הסתיים, יצאו יוסף וחברו הטוב יהושע והלכו שניהם יחד אל ביתם:
“אחי, אתה חייב לספר לנו. תן לנו לעזור לך” אמר יהושע
“מה יש לעזור? אתה לא תבין אותי וחוץ מזה, למה שתכניס ראש בריא למיטה חולה?”
“כי אם אני יכול לרפא את המיטה החולה, מה טוב?”
יוסף חשב על הרעיון במשך זמן מה. השתררה שתיקה למשך כמה זמן ולבסוף התשכנע. הוא סיפר ליהושע את הסיפור שלו, ובעיקר את שלה, על איך הוא הכיר את מרים ואיך הוא רוצה לבלות איתה עוד זמן, לא כי הוא מאוהב בה, אלא כי היא עשתה בשבילו משהו שלא הרבה אנשים היו מסוגלים ואמיצים מספיק בשביל לעשות – היא רצתה להכיר אותו.
“וואו אחי, סיפור לפנתיאון. חשבת לכתוב אותו?”
“תגיד לי, מה נראה לך? עד לפני חמש דקות לא הסכמתי לספר לך אותו בעל פה, אז אתה חושב שאני עכשיו אשב ואכתוב אותו?”
“תשמע זה חומר טוב לספר מצוין, מה אכפת לך לנסות?”
“טוב אחי, אני אחשוב עליך”
דרכיהם של השניים נפרדו. כאשר יוסף הגיע לביתו, הוא מצא את עצמו כרגיל לבד בבית, אבל הלבד הזה היה בשבילו מחריש אוזניים. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא היה כאריה בכלוב של ציפור. אז הוא עשה את מה שהוא הכי אהב לעשות: לשתות כוס מים, עם שלושה פלחי לימון. משום מה, השתייה של כוס המים הזו הרגיעה אותו. אז הוא הלך אל המטבח. כאשר החזיק את הכוס, צלצל הטלפון שלו.
על הצג, מספר לא מזוהה. משהו בבטן שלו אמר לו שהוא צריך לענות לזה
“יוסף מילֹה?” שאלה אישה בקול רציני ועצוב
“מדבר, מי רוצה?” אמר
“מדברת יוכבד, האחות במחלקה של מרים רחל שטריינבכר. רציתי להודיע לך שלצערי מרים רחל לא התעוררה הבוקר.”
כוס המים שבידו של יוסף נפלה על הרצפה והתנפצה.
ב
השתרר שקט על הקו.
“יוסף?” אמרה יוכבד
“כן, אני פה” אמר “אפשר כמה רגעים רגע לעכל את הבשורה?”
“בטח, ברור. למעשה, התקשרתי אליך היום כי מרים השאירה אצלי חבילה אתמול, כאילו ידעה שהיום היא הולכת לעולמה. החבילה הזו היא שלך. תבוא לקחת אותה היום”
“אין בעיה. אגיע”
“תודה”
“תודה לך. להתראות”
“אה ויוסף?”
“כן?”
“משתתפת בצערך. מן השמיים תנוחם”
“תודה רבה. יש תאריך ללוויה?”
“כן. מחר בצוהריים אבל אין מניין”
“אין בעיה. אני אדאג לזה. להתראות”
הוא ניתק את הטלפון ופרץ בבכי. הוא לא ידע למה, אבל הוא הרגיש שזה משחרר אותו. הוא הרגיש שסוף סוף יורדת לו המועקה שאיתה הסתובב כל כך הרבה זמן.
אימא שלו חזרה הביתה מוקדם מהצפוי והיא ראתה אותו. היא באה אליו, ניחמה ואמרה:
“אני משתתפת בצערך”
“תודה אימא” אמר בקול חלש מבכי “אני הולך להביא משם משהו שהיא השאירה לי. אני חוזר תיכף”
“אין בעיה”
כשהוא הלך אל בית החולים, יוכבד זיהתה אותו.
“חכה רק דקה פה, אני תיכף אביא לך את החבילה”
פתאום, שמע יוסף קול של ילד צעיר:
“משחק, משחק”
הוא סובב את ראשו וראה את אותו ילד קטן שאיתו שיחק רק לפני שבוע.
“שלום רב לך, המתנדב הגדול מכולם. מה אתה עושה פה?” אמר אביו של הילד הקטן ולחץ ליוסף את היד
“אני כאן כדי לקחת חבילה שחברתי המנוחה השאירה לי כאן”
“אוי לי, אני משתתף בצערך”
“תודה רבה. אני יכול להיכנס ולשחק עם בנך הקטן?”
“בטח, ברור. הוא חיכה לך כל השבוע. שתדע שבזכותך המחלה שלו לא התגברה והוא במסלול החלמה”
“איזה כיף לשמוע, שמחתי לעשות משהו קטן בשביל דבר גדול”
בזמן שיוסף שיחק עם הילד הקטן, האחות נכנסה ובידה חבילה עמוסה כל טוב, עטופה היטב.
“זה בשבילך. בדקתי לגבי הלוויה, היא מחר ב11 בבוקר בבית הקברות החדש”
“אגיע”
הוא יצא מבית החולים, לא לפני שהוא אמר להתראות לילד הקטן. במשך כל הדרך מבית החולים אל ביתו, הוא רק חשב על מה יכול להיות בחבילה.
“בקושי הכרתי אותה, מה אני כבר יכול לקבל ממנה?” אמר לעצמו
כשהוא פתח את החבילה בחדר שלו, הוא מצא חפצים רבים שאספה מרים בזמן מחלתה עד ימיה האחרונים. היו שם בובות גרב שהייתה סורגת בין טיפולים, ספרים שהייתה אוהבת לקרוא ואפילו התחלה של סיפור זנוח, מה שמעיד על שפתה העשירה. בין כל אלה היה מכתב בתוך מעטפה העשויה נייר חוּם ועליה היה רשום: ליוסף, הטיפשון שלי.
ג
“יוסף שלי.
אם אתה קורא את זה, כנראה שאני מתה.
אל תהיה עצוב. אתה יודע שמעולם לא הייתי טובה בקטע הזה של להישאר במקום אחד. לא בבית הספר, לא בחוגים, וגם לא עכשיו, בחיים האלה.
רציתי שתדע שאני יודעת: לא באת להציל אותי, ולא באת לגרום לי להחלים מהסרטן.
באת לעשות משהו הרבה יותר חשוב: לגרום לימים האחרונים שלי להיות טובים.
ובזה הצלחת. באמת.
ביומיים שבהם הכרנו עשינו דברים שגם אנשים בריאים שמכירים שנים לא תמיד מצליחים לעשות.
ראית אותי. לא כחולה, לא כמי שעומדת למות. פשוט כמרים.
על זה אני מודה לך, ואודה לך תמיד.
אני לא מפחדת מהמוות, אז גם אתה לא צריך לפחד ממנו.
מה שכן הפחיד אותי היה שתחשוב שלא היה לקשר בינינו טעם, או שלא הספקנו.
אז תן לי לגלות לך סוד קטן: הספקנו.
ועכשיו יש לי בקשה אחת.
עוד מעט יגיע הלילה האחרון להגשת הפתקים לרכזת השכבה שלך. אתה תתלבט, תסתובב סביב עצמך, ותחשוב שאתה לא יודע מה לכתוב.
אבל אתה כן יודע.
התשובה כבר נמצאת אצלך.
קום, יוסף. תגדל. תהיה אדם אמיץ, כזה שלא מפחד לראות אחרים באמת.
אני איתך. גם אם לא תרצה אותי לצידך, אני לא עוזבת.
כי מישהו חכם אמר לי שלאף אדם אסור להיות לבד.
אני אוהבת אותך,
ולעולם לא תצעד לבד.
שלך,
מרים רחל שטריינבכר :)”
יוסף קרא את המכתב בשקיקה. ואז הוא קרא אותו שוב ושוב, עד שהוא ידע אותו בעל פה. הוא ישב אל המחשב שלו וכתב:
על דברים בזכותם אדם משתנה
מאת יוסף מילֹה
“ומה עכשיו?” הוא אמר לעצמו “איך אני מתחיל?” הוא השאיר את המילים על הדף, כמו דייג המניח פיתיון על חכתו ושולח אותה אל המים. “כדאי לי ללכת לישון עכשיו, היה יום ארוך” לפני שהלך לישון, הוא כתב לחבריו על הלוויה, ועל חוסר באנשים למניין. להפתעתו הרבה, הוא קיבל מכל חבריו תגובות אוהדות ותומכות וחלקם אפילו רצו לבוא איתו לבית הקברות. “תודה חברים” כתב להם “מחר באחת עשרה”. הוא עצם את עיניו ונרדם.
ד
היה שקט בבית הקברות. האנשים שהגיעו היו בעיקר יוסף וחבריו. הרב הקריא את הפסוקים העתיקים ולאחר מכן שאל את הנוכחים האם יש להם משהו להגיד, להספיד. יוסף קם, למרות שלא הכין משהו מראש. הוא הרגיש שכמו שהקשר בניהם היה ספונטני, כך חייב הסיום להיות ספונטני.
“מרים לימדה אותי שיעור חשוב לחיים. היא לימדה אותי איך רואים בן אדם. היא לא ביקשה רחמים או הצלה מהסרטן שהתפשט בגופה. היא ביקשה להיות נוכחת בחיים של כל אחד מהאנשים שאליהם נכנסה.
מרים לא הייתה עסוקה בלהיות בדיכאון מהמחלה שלה. היא הייתה עסוקה בלצחוק מהבדיחות המטופשות שלי. היא הייתה עסוקה בלתת מילים טובות, גם לאחיות שמסרו לה את הבשורה המרה.
היא הראתה לי שאפשר גם אחרת. אפשר לקחת את הזמן, לא לרדוף אחרי הישגים חומריים ולא חשובים.
מרים לא פחדה מהסוף. היא פחדה מהרעיון שהיא לא תשאיר אחריה משהו. אני חושב, ויסכימו איתי כולם, שמרים שלנו השאירה אחריה אינסוף דברים יפים, יפים כמו פרח לבן באמצע שדה של פרחים שחורים.
מרים רחל השאירה אחריה דרך שבה אלך לעולם, ואותה אני לוקח.
יהי זכרה ברוך”
מסע הלוויה היה שקט, שקט מדי. יוסף הסתכל על מאות הקברים שהיו שם וחשב לעצמו “וואו. כל כך הרבה אנשים מתו פה, ולכל אחד מהם יש סיפור. כל אחד מהם השאיר משהו אחריו, בין אם זה ילדים, אישה אוהבת, חברים טובים. ומה אני אשאיר כאן אחריי?” השאלה הזו התחפרה ליוסף במוח במשך כל מסע הלוויה. כאשר סתמו את הגולל, הבין יוסף שהוא עוד לא יודע מה הוא משאיר אחריו, אבל הוא בטוח שהוא ימצא אותו. במשך כל הזמן הזה, הוא לא הבין את המשמעות שלו, למה דווקא הוא כאן? למה הגורל הציב אותו בתוך העולם הזה, שהחיים בו לא קלים בכלל.
יוסף חזר הביתה וישב ליד המחשב שלו. הוא הסתכל על הפתיחה שרשם, והפתיחה הסתכלה עליו. הוא ידע שהוא יכתוב את הסיפור שלו בגוף שלישי, רחוק מהאופי שלו ורחוק ממנו. הוא קם ושתה את כוס המים עם הלימון שלו, הפעם לא לצורך הרגעה, אלא לצורך השראה.
ה
אחרי שבועיים מיום הלוויה, יוסף נכנס לחדרו, שמח וטוב לב. כאשר הוא נזכר בפתק שעליו לרשום לרכזת השכבה ולהגיש מחר, התכרכמו פניו. הוא לא ידע מה לכתוב. הסיפור שרצה לכתוב נזנח מזמן, והוא לא ידע מה הוא רוצה להשאיר אחריו. היה זה יום שבת, אז אמר לעצמו שאולי כדאי לו לישון על זה. ממילא מחר הוא צריך לקום מוקדם כדי לשכנע את רכזת השכבה שתתן לו ארכה.
הוא התכסה בשמיכה ועצם את עיניו. בחלומו, הוא ראה את הברווז שחור הכנף תועה במבוך של שיחים מטפסים. כנפיו של הברווז אינן פועלות כשורה, וקירות המבוך גבוהים. הברווז לא שלח קריאות מצוקה, אך אט אט הרגיש כיצד הוא מאבד את מרצו ואת כוחו. לפתע פתאום, התעופפה נקבת ברבור יפת תואר ויפת מראה. היא נעמדה לצד הברווז העייף ויצאה ממנה בת-קול שאותה זיהה יוסף, גם מתוך חלומו. זו הייתה מרים רחל:
“זוכר איך כתבתי לך במכתב? הלילה הזה אתה תבין שהתשובה נמצאת פה בפנים, ומצאת אותה. היציאה מהמבוך היא פשוטה, לך שמאלה ואז ימינה, ככה שבע פעמים, ואתה תראה אותה”
וכך עשה הברווז. וכפי שאמרה לו מרים, הוא מצא את היציאה. פתאום, יוסף מצא את עצמו עומד מולה. מול מרים רחל. היא הייתה יפהפייה, שערה השחור התבדר והיא חיבקה אותו.
“שלום לך טיפשון שלי, איך אתה שורד את החיים?”
“בקושי” אמר לה בעצבות
“תאמין לי שעדיף לך לחיות ולא למות, משעמם כאן בגן עדן”
הוא צחק.
“שמחה לראות שהצחקתי אותך. עכשיו, אין לנו הרבה זמן, אבל אני חייבת להגיד לך מה לרשום בפתק: אתה צריך ללכת בדרך שלך, לא לתת לאף דבר להסיט אותך מהדרך שלך. תחיה רק לפי קריטריונים שאתה בוחר לעצמך ולא סביבתך. אתה אהוב, אתה חכם, אתה כל מה שהעולם שלך צריך. רק תתרכז, תבין מי אתה ולאן אתה רוצה ללכת, ואין שום דבר היכול להסיט אותך ממטרתך”
באותו הרגע הוא קם. השעה הייתה 07:45. הוא ניסה לחזור לישון, על מנת להיפרד כמו שצריך ממרים, אך לא היה מסוגל. הוא רשם במהירות על הפתק שלו את מה שהכתיבה לו מרים ויצא אל בית הספר. בפעם הראשונה, כאשר הגיע אל התיבה בבית הספר, הוא הניח את הפתק שכתב. רכזת השכבה בדיוק ראתה אותו ואמרה:
“סוף סוף מצאת את המשמעות שלך במוסד הזה?”
“לא” אמר לה “סוף סוף מצאתי את המשמעות שלי”
ו
עברו כמה חודשים מאז מותה של מרים. זהו חודש יוני חם ולוהט. ליוסף יש כבר רישיון נהיגה והוא אוהב מאוד את המכונית שלו, שההורים שלו נתנו לו במתנה לכבוד יום הולדת 18. הוא אוהב לנסוע עם חברים בשבתות לטיולים ונהנה מהחיים. ביום שלישי אחד, ביקשה מחנכת הכיתה את יוסף.
“תקשיב” המחנכת אמרה “ציפורה הרכזת וצוות המחנכות קראנו את כל הפתקים שהתלמידים כתבו והפתק שלך היה בין הפתקים הטובים שקראנו. האם תהיה מוכן להקריא את הפתק ולשאת נאום בטקס סיום השנה?”
“כן, למה לא” אמר יוסף “לעוד כמה זמן הוא אמור להיות מוכן?”
“עוד יומיים”
“יומיים?” התפלא יוסף “זה לא הרבה זמן”
“כן. אבל אנחנו בטוחות שתצליח לעמוד בזה”
“תודה על האמון”
הוא חזר הביתה וישר התיישב לכתוב את הנאום שלו. הוא לקח דף ועט ופתאום הכתיבה יצאה ממנו. הוא כתב בשטף, לא הוריד את העט מהנייר. הוא כתב מילה אחרי מילה, משפט אחרי משפט, בלי לעצור. אחרי שסיים, קרא את מה שכתב. הוא כמעט ולא שכתב את הנאום שלו.
כאשר הגיש את הנאום למחנכת, היא רפרפה על הדפים ואמרה “כל הכבוד לך. אתה יכול להיות נואם דגול”. הוא דווקא לא הסכים איתה, אבל למי יש כוח להתווכח עם המורות האלה בימינו? באותו היום, המחנכת ביקשה מכל הכיתה להזמין חמישה אנשים, לא יותר. יוסף ידע שהוא מזמין את אימו ואביו. הוא רצה להזמין את אחותו אבל פחד שתשתעמם. הוא לא ידע מה לעשות עם שלוש ההזמנות הנותרות. בן רגע עלה לו רעיון לראש. הוא ידע את מי הוא מזמין.
לאחר סיום יום הלימודים יוסף חזר הביתה. הוא סיפר לאימו ולאביו, שהיה בבית במפתיע, על הרעיון להזמין שלושה אנשים שהוא הכיר אך ההורים לא. להפתעתו הרבה, ההורים שלו אהבו את הרעיון. אבל ההפתעה לא הסתיימה כאן.
“יוסף, תקשיב, חשבנו על זה רבות והחלטנו לוותר על המעבר להונדורס”
יוסף לא ידע את נפשו מרוב אושר. הוא חיבק אותם והודה להם. הוא יצא מהבית אל בית החולים, בתקווה שהוא ימצא אותם שם. הוא ראה אותם. שלושה אנשים. אימא, אבא וילד קטן. הוא ניגש אליהם, בפעם הראשונה קצת נבוך, ושאל אותם האם הם רוצים להגיע אל טקס הסיום שלו. הם הסכימו מיד.
יוסף שלח את רשימת האנשים שהוא רוצה להזמין. “זהו זה” אמר לעצמו “הצלחתי. עכשיו עליי לנאום היטב בטקס”
ז
הטקס התקיים ביום חמישי אחד אחרון של יוני. כל התלמידים מתרגשים, ההורים שלהם מזילים דמעה אחת או שתיים. יוסף קיבל את נאומו, משוכתב מעט אך עדיין כתוב כמו שרצה. הוא התסכל על הקהל, על האנשים, על ראש העיר שבא לכבד את המעמד. הוא לא האמין למראה עיניו. הוא הסתכל על השמיים. השמש בדיוק שקעה, צובעת את השמיים במכחול וורוד, אדום וצהוב.
הטקס התחיל. יוסף נאם לקראת הסוף. הוא ראה את מנהל בית הספר, אשר בשנתיים האחרונות יוסף התיידד איתו, נואם, את רכזת השכבה ואת המחנכות עולות ועומדות לצד שולחן מלא ספרי תנ”ך. תורו של יוסף הגיע. ליבו פעם במהירות, הוא הזיע ורעד.
“תודה מרים. תודה לך. אני מבטיח לך שאנאם הכי טוב שלי שם” לחש לעצמו לפני שעלה
“הורים, מורות, מורים יקרים, אנחנו מתכבדים להזמין את התלמיד שלנו, זה שכולנו אוהבים, קבלו בבקשה את יוסף מילֹה!” כרזו חברותיו לשכבה של יוסף
הוא עלה לבמה והתחיל בנאומו:
“ראש העיר הנכבד שלנו, כבוד המנהל, כבוד הרכזת, צוות המורות המלמדות, מכובדיי כולם.
כשביקשו מאיתנו לכתוב פתק על המשמעות שלנו, חשבתי שזו שאלה גדולה מדי בשביל תלמיד תיכון.
איך אפשר בכלל לדעת מה המשמעות שלך כשאתה עוד באמצע הדרך?
הרבה זמן חשבתי שמשמעות היא משהו גדול: הצלחה, כסף, קריירה, להשאיר חותם שאי אפשר להתעלם ממנו.
אבל השנה הבנתי שמשמעות היא לפעמים משהו הרבה יותר פשוט.
משמעות היא לראות בן אדם אחר.
באמת לראות אותו.
גיליתי שלא תמיד אנחנו משנים את העולם בדברים שאנחנו מתכננים לעשות, אלא בדברים שאנחנו עושים במקרה.
בשיחה אחת. בחיוך. בלהישאר, גם כשלא נוח.
למדתי שהחיים לא תמיד שואלים אותנו מה אנחנו רוצים להיות, אלא מי אנחנו בוחרים להיות ברגעים הקטנים.
כשאף אחד לא מסתכל.
כשאין ציון.
כשאין מחיאות כפיים.
אני עדיין לא יודע בדיוק מה אשאיר אחריי.
אבל אני כן יודע דבר אחד:
אם אצליח להיות אדם שלא עובר ליד אנשים בלי לראות אותם –
אם אצליח לא להשאיר אף אחד לבד כשאני יכול להיות שם –
אז כנראה שאני בדרך הנכונה.
תודה למורים, לחברים, להורים,
ולכל מי שלימד אותי, גם בלי להתכוון,
על הדברים שבזכותם אדם משתנה.
תודה”
הקהל היה בטירוף. כולם בכו מאושר, מחאו כפיים וקמו לכבוד יוסף. אפילו ראש העיר קם והריע לכבודו. יוסף, לעומת זאת, עמד שם נבוך ולא ידע מה לעשות, ללכת? להישאר? הוא קד קידה, חייך והודה לקהל. באיזשהו שלב הגיעו המנחות ובחסותן ירד יוסף מן הבמה. לאחר הנאום שלו הוא קיבל עשרות חיבוקים, גם מהמשפחה וגם מהחברים. האם, האב והילד הקטן היו צריכים ללכת לטיפול של הילד, אך הם מסרו את ברכתם ליוסף.
יוסף הסתכל אל השמיים ואמר “תודה לך מרים. תודה על מי שאת. בזכותך הצלחתי”.
לאחר כמה ימים, יוסף פתח את הסיפור הגנוז שלו והתחיל לכתוב.
“השנה האחרונה של התיכון מתחילה. כל התלמידים כבר חושבים על צבא, מכינות, שנות שירות. דברים שבגינם אדם משתנה. כולם חושבים על טקס הסיום, על מה יגידו בטקסי הפרידה בתנועות הנוער השונות. על דברים שבגינם אדם משנה. גם יוסף מילֹה, ככל תלמידי השמינית, חשב על השירות הצבאי שלו. הוא לא ידע, וזה גם לא היה לו אכפת כל כך מה הוא רוצה לשנות, האם זה בעצמו, האם זה באחרים? הוא לא רצה לחשוב על זה, מאחר ולימודיו, ובעיקר מגמת פיזיקה ומתמטיקה, שם היה חלש, היו בראש מעייניו. הצטרפו נא אל המסע של יוסף, ואולי תגלו דברים חדשים על עצמכם”
ח
האישה שחורת השיער והאב סגרו את הספר. שניהם עמדו מבכי.
“מאז שיוסף שלנו מת במלחמה ההיא, כל דבר מזכיר לי אותו” אמרה האישה
“הוא כתב וזכר הכל. רק אם לא היינו מוותרים על הונדורס הוא היה פה איתנו” אמר האבא
“תאמין לי שהוא היה מוצא דרך להתגייס לצבא גם משם”
“את צודקת”
שניהם צחקו
“לפחות הוא מאוחד איתה שם למעלה ויכול לגרום לנאום של אחותו הקטנה להיות פנומנלי”
“צודקת, הגיע הזמן לצאת”
ושניהם יצאו, אל עבר בית הספר ששם למד גם יוסף.
ומה הסיפור שלכם?
כתוב תגובה
