פרולוג.
11 באפריל 1702
שונית האלמוגים – חצות
הלילה היה נראה כאילו השמיים עצמם נקרעו לשניים. הברקים קרעו את החשכה כמו חרבות של אור, והגלים הגבוהים התפרעו כמו חיות פרא. כל מכה של הגלים על גוף הספינה נשמעה כמו אגרוף לברזל, והחריקות של העץ נלחמו ברעם שחרך את השמיים. בתוך כל הכאוס הזה, הספינה נראתה זעירה, כמו צעצוע שהושלך אל הסערה. הרוח נשמעה כאילו היא צוחקת עליהם – יללה צורמנית שלא נתנה מנוח, ולקחה איתה את כל התחושה של זמן או מקום.
ואז רעם תותחים פילח את הלילה. גלים גבוהים טלטלו את הספינה, שחרקה תחת הלחץ. הקולות העמומים הפכו קרובים יותר, מאיימים יותר. דן פקח עיניים בבהלה, ממצמץ לאור הפנסים שהתנודדו עם תנועת הספינה. הוא שמע את נטלי נאנחת לצידו, קבורה בשמיכה שלה.
“השמיכה לא תציל אותך, נט,” מלמל לעצמו, משועשע לרגע קטן למרות המצב. אבל אז נשמע פיצוץ נוסף, קרוב מדי, שגרם לכל הקירות לרטוט.
“נטלי! קומי!” דן קפץ מהמיטה וניער את כתפיה. נטלי פקחה עיניים עצבניות, אבל לפני שיכלה להתלונן, פיצוץ נוסף הפיל את שניהם לרצפה.
“דן! מה קורה?” נטלי שאלה בבהלה, אוחזת בשולי מיטתה.
“לא יודע,” ענה, משתעל, “אבל זה בטוח לא תרגיל!”
הדלת לחדר נפתחה בפתאומיות, ודמות מוכרת הופיעה – ג’יימס איוורו , אביהם, נראה מותש אבל חדור מטרה. “קדימה, ילדים! אין זמן להסביר!” אמר בקול סמכותי. מאחוריו הופיעה גרייס, אימם, שערה היה פרוע אך עיניה היו חדות ורגועות.
“הכול בסדר, יקירי,” גרייס אמרה ברוך, נוגעת קלות בכתפו של דן. “אבל אתם חייבים לבוא איתנו עכשיו.”
הם רצו בעקבות הוריהם במסדרונות הצרים של הספינה. רעש ההמון והקריאות של המלחים השתלבו עם צלילי הפיצוצים מבחוץ. דן ניסה להבין מה קורה, אבל הפחד השתלט עליו. נטלי נצמדה אליו, אחוזת אימה, והוא אחז בידה חזק.
כשהגיעו לסיפון, הרוח הקרה הצליפה בהם. המראה היה כאוטי: להבות קטנות נראו על הסיפון, מלחים רצו לכל עבר, והים היה מלא בסירות אויב. ספינה עצומה עם מפרשים שחורים התקרבה אליהם, ודגל גולגולת לבנה התנוסס בגאווה.
“מה זה?” שאל דן, מנסה להשתלט על קולו הרועד.
“זה ג’ק שורף המפרשים,” ענה ג’יימס, פניו קודרות. “ואנחנו לא ניתן לו לקחת אתכם.”
“מה זאת אומרת?” שאלה נטלי, אך לפני שהשיגה תשובה, גרייס דחפה אותם לעבר סירת הצלה קטנה.
“אתם צריכים ללכת!” צעקה. “אנחנו נמצא אתכם, אני מבטיחה!”
דן אחז בנטלי בחוזקה, מביט באביו שכרע להדק את החבלים של סירת ההצלה. “אני לא עוזב אתכם!” הוא צעק.
“אתה חייב,” אמר ג’יימס בנחישות. “תשמור עליה.”
אבל לפני שהצליחו להיפרד, כדור תותח פגע בחבל הספינה דן הרגיש איך הסירה מתחילה להתרחק מהספינה הגדולה, כל תנועה שלה משקפת את הים הסוער. המים החשוכים כיסו את הכול, קור חודר לעצמות. “נטלי!” הוא צעק, קולו נסחף ברוח הקשה. החושך כיסה את העולם כמו שמיכה כבדה. רעשי המים מסביב והפחד מחנק השתלטו עליו.
אמאאאאאא נטלי צרחה בהיסטריה,מנסה לקפוץ מהספינה לעבר האונייה הגדולה שלהם,דן רץ תופס אותה לפני שתקפוץ
עזוב אותי!!!!!! תן לי ללכת!!!!!
הם נאבקו יחד בקצה הסירה המפרש הקטן של הסירה הסתובב לעברם במהירות.
אהההההה
טאחחח!!!
***
ביינתים בספינה גרייס וג’יימס עמדו קפואים לרגע, אז ג’יימס ניסה לזנק אחריהם. אבל המים החשוכים בלעו את הילדים.
גרייס וג’יימס היו המומים גרייס התחילה לבכות גיימס חיבק אוצה ווכה הם עמדו רגע קפואים עד שרעש התותחים קרע אותם חזרה לעבודה
***
החושך היה מוחלט. דן התעורר לתחושת קור עזה, מים שהרטיבו את בגדיו ותחושת חוסר שליטה. הוא פקח עיניים, רק כדי לגלות שהעולם סביבו היה ים אינסופי וגלים אפלים.
“נטלי?” הוא לחש. לא הייתה תשובה.
“נטלי!” הוא צעק שוב, קולו נסחף עם הרוח. ואז, הוא שמע קול בכי חלש.
“אני כאן,” ענתה נטלי בקול רועד. היא הייתה בצד השני של הסירה הקטנה, מכווצת תחת גופה.
דן זחל אליה, מחבק אותה חזק. “אני לא יודע איפה אנחנו,” אמר, “אבל אנחנו נסתדר.”
השניים הביטו סביבם, רועדים מהקור ומהפחד, כשהשמש התחילה לעלות באופק, חושפת אי מרוחק שנראה כמו נקודת האחיזה היחידה שלהם בעולם הלא מוכר.
סוף פרולוג.
