פרק 3: חזיונות, מדים ורדיו
מסיבת יום ההולדת השמונה-עשרה המשותפת לרביעייה הייתה הצלחה מסחררת. הדשא המרכזי מול המעדון לחבר של הקיבוץ קושט במחרוזות אורות צבעוניות שהבהבו ברכות אל מול שמי הקיץ הבהירים, וכל החברים מהשכבה, בני הנוער והקהילה כולה התכנסו כדי לחגוג איתם. עבור כולם, זו לא הייתה רק חגיגה לרביעייה שנולדה יחד – זו הייתה ההזדמנות האחרונה של בני הנעורים לחגוג כולם יחד, כגוף אחד, לפני שכל אחד יפשט את בגדי הקיבוץ הפשוטים וילבש מדים והכל יישתנה.
הלילה ההוא זרם בצורה מושלמת, בדיוק לפי התכנון. המוזיקה ניגנה, הצחוקים עפו באוויר, והאושר היה גלוי ומורגש בכל פינה. נעמי נעה בין המעגלים, צוחקת, מוקפת בחברות ובחברים, עטופה בחום האנושי שהייתה זקוקה לו כמו אוויר לנשימה. עומר ישב בקצה הדשא, שקט ומחייך, אלון ושחר צפו יחד בכוכבים, ויונתן הבכור הרים כוסית לכבוד ארבעתם. לא היה תפר אחד שפרם את השמחה הטהורה של אותו ערב.
מאז שהייתה ילדה קטנה, לנעמי היה חוש מיוחד, כמעט נבואי, לצפות דברים מראש. היכולת הזו הגיעה אליה בדרכים משלה: לעיתים דרך חלומות צלולים וחדים בלילה, ולעיתים דרך חזיונות פתאומיים שנשזרו אל מול עיניה באמצע היום, כשהייתה ערנית לחלוטין. זה היה רדאר פנימי, שקט ומדויק, שהעניק לה תחושת ביטחון מוזרה בעולם.
אבל באותו ליל יום הולדת נוצץ ומלא שמחה, החוש הפנימי שלה שתק לחלוטין. לא היה רמז, לא חלום ולא חזיון. שום צל לא ריחף מעל החגיגה. נעמי לא צפתה, אפילו לא ברמז הקל ביותר, את הטרגדיה המטלטלת שעמדה לחולל שוד ושבר בחייה ובחיי המשפחה כולה בעוד חודשים ספורים. פשוט התמסרה כל כולה לערב השמח והכייפי.
כמה שבועות לאחר מכן הגיע יום הגיוס, והרביעייה התפזרה לראשונה בחייה לארבע פינות שונות בארץ. נעמי שובצה לשירות בגלי צה”ל והפכה לפקידת לשכתו של מפקד התחנה.
המפקד היה דמות יוצאת דופן בכל קנה מידה. הוא היה גבר גבוה, בנוי לתלפיות, אדם מוערך מאוד ומפורסם, בעל מהלכים בצמרת הצבאית והתקשורתית. מחוץ ללשכה הוא נחשב לאגדה מהלכת, אך בתוך המסדרונות הוא היה מפקד תובעני וקשה לכפופים לו. הוא נטה להתעצבן במהירות, לצעוק ולהטיל אימה. לצד זה, פשטה בתחנה השמועה שהוא רודף שמלות מושבע, שחיזר בעקביות אחרי נשות צוות ועיתונאיות, (בתקופה ההיא זה היה עדיין “מותר” ומקובל) למרות שהיה איש משפחה נשוי ואב לילדים.
בפעם הראשונה שנעמי נכנסה לחדרו, רגליה רעדו. היא הייתה סמל לתמימות קיבוצית, נערה צעירה שמגיעה אל מול אדם עוצמתי וסוער. אבל ברגע המדויק שבו הרימה את עיניה והמבטים שלהם נפגשו – משהו בתוכה נרעד ונפתח. נעמי התאהבה בו מהרגע הראשון. זה לא היה לא הגיון ולא שיקול דעת; היא פשוט ידעה, בביטחון פנימי עמוק ומוחלט: זה זה.
למרבה הפלא, נעמי הסתדרה איתו כבר מהרגע הראשון, בצורה שאיש מחיילי התחנה או הקצינים הבכירים לא הצליח להבין. היא ידעה לקרוא את מצבי הרוח המשתנים שלו, לחוש מתי הסערה מתקרבת, ולצפות את רצונותיו עוד לפני שבכלל ביטא אותם בקול. הלשכה, שהייתה מקום מתוח ורועש, הפכה בהנהגתה למנגנון משומן ורגוע.
יותר מכך: החוש השישי שלה פעל בתחנה בשיאו. בכל פעם שהגיע מחזור חדש של חיילים, כתבים ושדרנים צעירים, נעמי ידעה להגיד במדויק מי מהם יפרוץ ויצליח, ומי ייכשל וינשור בדרך. היא הסתכלה עליהם וידעה. ותמיד, ללא יוצא מן הכלל, היא צדקה. וכמובן דאגה להעביר למפקדה , שכבר למד לסמוך עליה את המידע.
לאורך כל חודשי שירותה, נעמי תהתה בסתר על חידה אחת שלקחה אותה איתה לכל מקום: איך יתכן שהמפקד – שחיזר וניסה להתחיל עם כל חיילת ועיתונאית בתחנה – מעולם לא עשה שום צעד כלפיה? הוא התייחס אליה בקורקטיות, בהערכה עצומה, אך מעולם לא חצה את הגבול.
מה שנעמי לא ידעה הוא שהסיבה לכך הייתה עמוקה ומטלטלת הרבה יותר: המפקד התאהב בה גם הוא במבט ראשון. דווקא בגלל העוצמה של מה שהרגיש כלפיה, ודווקא משום שראה את הטוהר, האיכות והמסירות שלה, הוא רחש לה כבוד עמוק וטהור. הוא נזהר כמו מאש שלא לפגוע בה, שלא להפוך אותה לעוד אחד מכיבושיו, ושלא לחלל את הקשר הייחודי והקדוש שנוצר ביניהם בלשכה.
נעמי, מצידה, הייתה מוכנה לעשות הכל למענו. האהבה השקטה הזו עמדה למבחן אכזרי כאשר התגלה אי-סדר חמור במסמכים מסווגים בלשכה – מסמכים שלא תוייקו כראוי והיה חשש כבד שנגנבו או דלפו. המחדל היה כולו של המפקד עצמו, שהתרשל בטיפולם. נעמי ידעה מיד שאם האמת תצא לאור, הקריירה המפוארת של המפקד תתרסק לרסיסים והוא יעוף מהצבא בבושת פנים.
בלי להסס אפילו לשנייה אחת, לקחה נעמי את כל האשמה על עצמה. היא הצהירה בפני חוקרי המשטרה הצבאית שהיא זו שהתרשלה, שהיא זו שאיבדה ושכחה את המסמכים. היא נלקחה לחקירות ועמדה למשפט צבאי דרמטי.
הקצינים והשופטים בבית הדין הצבאי חקרו אותה ארוכות. הם הבינו היטב מתחת לפני שטח שלא היא באמת האשמה, ושנעמי הצעירה והמסורה פשוט מחפה בגופה על המפקד שלה. מכיוון שמעולם לא הצליחו להוכיח כוונת זדון, ומתוך הבנה סמויה של התמונה המלאה, המשפט הסתיים בנזיפה חמורה בלבד. נעמי קיבלה את הנזיפה בראש מורם. עבורה, העונש הצבאי היה מחיר זעום לשלם כדי להגן על האדם שאהבה.
לצד הקשר המורכב והעמוק עם המפקד, נרקמה בלשכה חברות מיוחדת במינה בין נעמי לבין אחד הכתבים והעיתונאים המוערכים והמפורסמים ביותר בתחנה ובארץ בכלל – יובל. הוא היה עיתונאי שטח אמיץ ומוכשר, שנשלח תמיד ללוות כוחות לוחמים בקרבות, במבצעים ובמשימות המסוכנות ביותר בקו הראשון.
נעמי והוא הפכו לקרובים באופן יוצא דופן. הייתה ביניהם שפה משותפת, הבנה שקטה וקרבה רגשית עמוקה. היא הרגישה אותו בכל רגע ורגע – וכאשר יצא למשימות שטח מסוכנות מעבר לקו, החוש הפנימי שלה פעל כמו רדאר רגיש: היא ידעה בדיוק מתי הוא נמצא בסכנה ומתי הוא בטוח, והדאגה לו הרעידה את ליבה בכל פעם מחדש. הוא ליווה אותה במשך המשפט. לאחר מכן היא הייתה אצלו כל אותו סוף השבוע הארוך. כי איתו יכלה לקבל את כל השקט והתמיכה שהייתה זקוקה לה אחרי המשפט הצבאי.
החברות העמוקה הזו, שהלכה ונרקמה בין ימי השידור הסוערים לבין משימות השטח המתוחות, עתידה הייתה להפוך למשענת היחידה של נעמי בימים האפלים שעמדו לבוא – כשהוא יהיה זה שילווה אותה לאורך ימי השבעה, יגן עליה מבלי להוציא מילה כשהיא לא תרצה לראות איש, ויחזיק את שברי נפשה כשתצטרך זאת יותר מכל.
כשעמדה להשתחרר המפקד ביקש ממנה להשאר עוד שנה לחתום קבע. לכאורה- זה היה אמור להיות התשובה הכי טובה בשבילה – לא לחזור לקיבוץ. אבל היא סירבה, כי לא יכלה לסבול יותר עקב אהבתה למפקד.
