למחרת איתן מתעורר, הוא לא דאג לסגור את הסורגים אז הפנים שלו רתחו מהשמש הלא צפויה.
הוא התקלח, התלבש, הרגיש רענן.
בדרך לתחנת המשטרה הוא עבר בסמוך לבית של בן, הוא הרגיש שאין סיבה יותר להיות חשאי, צריך להגיד הכל בפנים.
בתחנה הסתכלו על איתן אחרת, האווירה הייתה שונה, האוויר היה סמיך.
“אה חברה, רוצים לספר לי משהו? מה כל הלחשושים?”. איתן קרא לנמצאים במטבח.
“בן כאן, לך תדבר איתו..”. אמרה מאיה. חוקרת שהכירה את החברים שנים.
“ברור שהוא יהיה כאן, זאת המשמרת שלו”. איתן אמר באדישות.
“פשוט לך”. מאיה הסתכלה עליו בפרצוף לוחץ.
איתן נכנס למשרד של בן והוא לא נמצא,. הוא עבר דרך המשרד של המנהל וראה את בן יושב עם הגב אליו, דם על בגדיו.
“היי חבר, מה קרה?”.
“איתן, היי, בוא שב”. אמר יוסף, מנהל התחנה.
איתן התיישב ליד בן וראה את הכתף שלו קשורה, את הפנים נפוחות והשקיות שחורות. הוא לא אמר כלום.
יוסף התחיל, “אתמול פרצו לביתו של בן, ירו לו בכתף ולקחו את איתי, אנחנו הגענו קצת אחרי שהוא כבר לא היו”.
איך אתה יודע בדיוק מתי הן הלכו? חשב בן.
“לקחנו אותו לבית חולים ולאחר מכן לתחנה, מהלילה אנחנו עדיין כאן”. המשיך יוסף.
“פאק בן , מה, רגע.. זה קשור לזה שהיית בבית הכחול ההוא אתמול?”
“איך אתה יודע על הבית?” שאל בן.
“עקבתי אחרי שרה, ראיתי גם אותה שם, אולי נתחיל לפתוח את הקלפים? זה קשור? למה שמישהו יקח את איתי?”. איתן כבר היה חסר סבלנות.
“אני הכרתי את הבית מהסיפורים של אשתי, היא אמרה שהמועדון שלהן היה מקיים מסיבות פרטיות בבית ההוא, זה הבית של המנהיגה שלהן”.
“מנהיגה? מה זו כת?” איתן שאל.
“כן, אנחנו חושבים שכן, לפי מה שבן תיאר לנו, זו יכולה מאוד להיות כת, אבל לא זה מה שמפחיד”. המשיך אסף.
“אוקיי.. מה יותר גרוע מכת?”, איתן שאל.
“אני ראיתי ספרים של זימוני שדים, כשפים, כל מיני הקרבות…”.
“אוקי, הן סתם מוזרות, חושבות שהן יכולות לזמן את השד, בסדר. לא אומר שזה אמיתי, זה הכל בראש שלהן”. המשיך איתן.
“לא, אתה לא מבין.. משהו שם היה שונה, אני בעצמי לא מאמין ברוחות ושדים אבל היה בבית הזה משהו לא מהעולם שלנו, ואם הן מאמינות לזה, לך תדע לאן הן יקחו את המעשים שלהן”.
“טוב, מה אנחנו עושים עכשיו? לשם נלקח איתי? מי לקח אותו?”.
“אנחנו חושבים שזו הכת, אנחנו עכשיו מתכננים דרך להגיע לשם מבלי לפגוע באיתי, החברה שלנו כבר סורקים את האזור”. אמר יוסף.
לפתע בקשר שמעו את השוטר אמיר שעקב אחר המתרחש בבית.
“יוסף, הילד בוודאות נמצא בבית, אנחנו רואים אותו מאחד החלונות, מחכים לפקודה שלך”.
“איך הילד נראה? יש עליו דם?” יוסף שאל.
בן נשם נשימה עקומה ומפוחדת.
“הילד נראה…. מחייך….” אמיר אמר בהלם. בן ואיתן פתחו עיניים אחד על השני.
“הוא כנראה היה הולך לשם עם אשתי, היא הייתה מספרת לי על מקום סודי של מסיבות, אמרה שכולן מביאות את הילדים שלהן”.
“ילדים? או גם ילדות?” שאל איתן.
“לא יודע, זה משנה?”שאל בן.
“כן , כן זה משנה, במועדון שהיה קרוב ליציאה מהעיר, איפה שהן היו נפגשות בדרך כלל, היו תמונות של נשים ערומות, אולי הן מרחמות רק על הנשים ומתכננות לפגוע בגברים? בילדים? נערים?” אמר איתן.
“אנחנו לא יודעים עדיין כלום, בוא לא נקפוץ לסרטים ונחשוב איך אנחנו מתכננים את הפשיטה בצורה הכי בטוחה לאיתי, יכול להיות שיש שם עוד ילדים למרות שאף אחד עדיין לא הודיע על נעדרים, אולי בשבילם זה לא נורא כי הם עם האמהות”. אמר יוסף.
“אנחנו יודעים שיש להן נשק חם והן מספיק בטוחות בעצמן כדי לפרוץ לבית של שוטר ולפגוע בו, אבל לא להרוג אותו”. המשיך..
“יש לי רעיון”. אמר בן.
*
*
*
*
המשך יבוא..
