צלצלתי בפעמון מחוץ לביתו המוזנח. “שלום מיכל אני דוד היכנסי בבקשה”, אמר בקולו העמוק. פניו היה נפולות וידיו כחולות מדיו אבל בעיניו היה ניצוץ קטן. התיישבנו בשולחן בסלון הצר. סופר זקן יושב עם כלכלנית צעירה לכתיבת ספר ילדים חדש. עלילת הספר מגוללת את סיפורו של עצלן שמתעצל לחסוף כסף ודרכו הילדים לומדים על חשיבות החיסכון, היא באה לייעץ לו.
“את רוצה לשמוע את הסיפור?” שאל בהתרגשות. עניתי “כמובן בשביל זה משלמים לי” אבל מיכל הרגישה שהוא נפגע. “אני מצטערת, אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך”. חיוך החל לעלות על פניו ועכשיו שמיכל מסתכלת עליו הוא נדמה לילד ביישן מאשר לסופר זקן.
“לעצי העצלן קופת חיסכון, קופת חיסכון של ילד נבון”. את ההמשך מיכל לא יודעת כי היא נזכרה בבנה שיושב בסלון ביתם ומחכה שתגיע. דוד ראה שאיבד אותה והוא הרים את קולו והחל להסתובב בחדר. “הוריו של עצי מביאים לו דמי כיס אבל אותם לקופה הוא לא מכניס”. למרות הניסיון מיכל המשיכה לחשוב על בנה ועל מה השאירה לארוחת הערב.
דוד הוסיף דמויות ושינה את קולו רק כדי שמיכל תסתכל עליו. הוא שיחק את העצלן ואת הוריו והחל לאלתר משפטים. “עצי כמה כסף יש לך כבר בקופה”. “עצי בוא לאכול ארוחת ערב”. עצי זה ועצי זה עד שנפל לרצפה. מיכל התקרבה לפניו וראתה כי עיניו כבו. היא הרימה את העט וכתבה סיפור חדש על עצלנית שבוכה כי שכחה איך חוזרים הביתה.
