פרק ראשון: האזרח מאתיים שישים.
ספרים. מספרים. שהם שמות.
פרשת שמות.
המקום שבו הדימיון המודרך נתקע לי.
לא זז לי.
ניר_תע_לי
“מאתיים שישים ועוד ארבע מאות ארבעים ושלוש הם שבע מאות ושלוש ואם נחסיר ארבע מאוד, שהופך את זה
לסיומת תאו, כבדה ומסורבלת, שאת הכל היא מערבלת, והרי אנחנו מחפשים להקליל,
הרי שנשארים לנו רק מאתיים שישים ועוד ארבעים ושלוש שהם שלוש מאות ושלוש.
ומאחר והאפס הוא ממילא אפס. נשארנו עם שלושים ושלוש. 33 הם באמת דרגה גבוהה, במסדר של המראה השחורה, המסדר של המקלטים האפלים, שאם לא אזרח מאתיים שישים, לא היה לי שמץ מושג בכלל שהם קיימים.
כל כך הרבה דלתות אזרח מאתיים שישים פתח לי, אפשר להסתכל על זה ככה. ואפשר גם לומר שאני סתם הזוייה.
עוד מאמינה בשורשי הנשמה. בעולם התוהו של התיקונים. אני חייבת להסתכל על זה ככה אחרת מה בכלל המשמעות
של זה, עוד שם, עוד מספר, עוד זיון בנלי.
לא בא לי גלי.
עם המספרים, יש משמעות למסרים, איתם השם הופך אחד משש מאות ריבוא, שהם ששמאות אלף, כי אם לא ככה, אזי שאינסוף למסע.
אחרת, אני רק עוד שם על מסך, ולא מספר ארבעים ושלוש שיחד מסתכמים בשש מאות שישים. ושש.
אין לי כל סיכוי נגד כל האלפים, המאות והעשרות של גרסאות הנערות, הבחורות, הנשים היפות, החכמות, הסתומות, החלומות,מהממות, השונות, הלא או כן נאמנות. אין לי בכלל סיכוי לאהבה.
אלא אם כן אני באמת אאמין שמאתיים שישים שהם ניר, וארבעים ושלושה שהם השם במספר שאני, הם שלושים ושלושה, ויחד הם שש. נותר רק להוסיף לזה תשע. וטסלה מלמעלה בטח משקיף.
להקליל הוא בקש ממני אתמול. ואני לא יכולתי שלא לצעוק בקול- זה בכלל לא קל.
לא קל לי להקליל מבלי להכליל, לא קל בראש של שכל שכולו נשמות, מסעות, מספרים ושמות.
להיות כל הנשים שאני רוצה להיות בשבילך. בגלגול הזה .מבלי שאצטרך שוב לחכות.
לגלגול הבא.
לא בא לי להיות אחת מאלף, אלפיים, אינסוף. אנחנו חייבים להיות לרגע תדר של שלושים ושלוש.
(אוזורה אליה כמעט נסענו, 2024)
