פָּרָשַׁת נָשֹׂא – מִלְּשׁוֹן מַשָּׂא,
עַל הַצֹּרֶךְ לִסְחֹב בַּמַּסָּע.
אַךְ נָשׂוֹא גַּם מִלְּשׁוֹן לְהִתְנַשֵּׂא – לְהִתְרוֹמֵם,
אָז הַמַּטָּרָה הִיא לִסְחֹב אוֹ לְרוֹמֵם?
.
הַמִּצְווֹת מַרְגִּישׁוֹת בַּהַתְחָלָה כְּמוֹ מַשָּׂא כָּבֵד,
אַךְ לְאֹרֶךְ זְמַן אַתָּה מְגַלֶּה שֶׁזֶּה עוֹבֵד.
הֵן הִקְפִּיצוּ אוֹתְךָ לְמַעְלָה,
עַד שֶׁאַתָּה לֹא נִמְצָא כְּבָר בְּאוֹתָהּ סְקָלָה.
.
אֲבָל אֵיךְ זֶה פּוֹעֵל?
אֵיךְ לִמּוּד תֵּאוֹרֵטִי מֵהַיֵּצֶר גּוֹאֵל?
נַנִּיחַ שֶׁאָדָם כַּעֲסָן נוֹרָא,
וְיֵשׁ לוֹ נְטִיָּה לִרְאוֹת בְּאָנָשִׁים רַק אֶת הָרַע.
.
הוּא לוֹמֵד עַל “הֶוֶי דָּן אֶת כֹּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת”,
וּבַהַתְחָלָה זֶה פּוֹגֵעַ לוֹ בַּנּוֹחוּת,
אִם לִפְנֵי כֵן מִסְּבִיבוֹ הָיוּ צְרִיכִים לַחְבֹּשׁ קַסְדוֹת בְּטִיחוּת,
עַכְשָׁו הוּא מַרְגִּישׁ כְּמוֹ בַּעַל נֵכוּת.
.
וְזֶה לֹא קוֹרֶה בְּרֶגַע,
אַךְ סְבִיבוֹ פִּתְאוֹם מִסְתּוֹבְבִים בְּלִי פֶּגַע.
וְהוּא מִשְׁתַּדֵּל לָדוּן לְכַף זְכוּת כֹּל אָדָם,
וּבַהַתְחָלָה זֶה עוֹלֶה לוֹ בַּדָּם.
.
אַךְ אֶת מִדּוֹתָיו הוּא שִׁפֵּר – וְהִתְרַגֵּל,
לַמַּצָּב הֶחָדָשׁ הוּא הִתְחִיל לְהִסְתַּגֵּל.
וּפִתְאוֹם מָה שֶׁהִרְגִּישׁ כְּמוֹ נֵכוּת,
הוּא מֵבִין שֶׁזּוֹ אֵיכוּת.
.
וְחַיָּיו הִשְׁתַּפְּרוּ פְּלָאִים,
הַדֶּרֶךְ לְשָׁם הָיְתָה מְלֵאַת קְשָׁיִים,
אֲבָל עַכְשָׁו הוּא חַי חַיִּים רְגוּעִים,
בְּלִי הֶתְקֵפֵי עֲצַבִּים בִּלְתִּי נִשְׁלָטִים.
.
מָה שֶׁהִרְגִּישׁ לוֹ מַשָּׂא שֶׁהוּא לֹא יָכוֹל לָשֵׂאת,
גָּרַם לוֹ אֶת יְצָרָיו לְוַסֵּת.
וְאָז הַנֶּפֶשׁ מִתְנַשֵּׂאת,
וְהִיא שׁוּב וָשׁוּב מִתְנַסֵּת,
וּמִתְרוֹמֶמֶת כְּשֶׁהִיא לֹא חוֹטֵאת.
.
וְאוּלַי זֶה הַמֶּסֶר הָעִקָּרִי בְּפָּרָשָׁתֵנוּ,
שֶׁהַמַּשָּׂא הוּא לְטוֹבָתֵנוּ,
לְאֹרֶךְ הַמַּסָּע – הוּא יְשַׁנֶּה אֶת גִּישָׁתֵנוּ,
וְאָז נְגַלֶּה שֶׁהִגְדַּלְנוּ אֶת יְכוֹלוֹתֵינוּ,
וְהִתְקָרַבְנוּ לְבוֹרְאֵנוּ וְלִגְאֻלָּתֵנוּ.
