רינו: Happyלוג
טיוטה ראשונה למנה האחרונה.
הרכבת עצרה מזמן בתחנה האחרונה. ספירת העומר הגיעה גם היא לסיומה. שבעה שבועות של הוד, נצח, הדר ותפארת של עם ביציאת מצריים, התנקזו להאדראן. השער החמישים. שער הבינה. מתן תורה. הגרסה המשודרגת. כל העדכונים הסתיימו בהצלחה. היא עשתה ריסטארט לגרסה הקודמת של עצמה.
רינו נשאר אי שם מאחור, מרחק עשר דקות מסבידור. רחוק כמו אלפיים שנות אור. הוא אפילו לא זכר את שמה. בעיני רוחה הוא פשוט נשאר שם, מחכה להוראות הפעלה, ובנתיים לבטח כותב לעצמו את התסריט בהצגת היחיד של חייו. כמוה, כמוך, כמוני. כולנו תסטריאים.
השעה היתה שבע עשרים ושש לבוקר יום ראשון אחד שאחרי העומר. אחרי השבועות. ההר שנכפה עליהם כגיגית, נחת שוב ארצה כמו חללית. שגרה. הכהנים והלווים סגרו את שערי ההיכל, מרוצים בסך הכל מהשלל. ביכורים, פירות ירקות, וסולת בלולה. שבועות, זה לא גן החיות של קורבנות הפסח. זו העונה של ראשית התבואה. משמרת הכוהנים האחרונה לפני ראש השנה, הזדכתה על הציוד והתפזרה. ירושליים נותרה מיותמת.
כל העולים לרגל, חזרו כבר לביתם מאובקים, ממסיבות, רייבים, ופסטיבלים מטורפים.
לשגרה חוזרים.
הלווים הכניסו לתיק הרחצה את מברשות השיניים, המסרקים, את כלי הנגינה. העמיסו על הגגון, ואמרו שלום.
“השבח לאל”.
קורבנות הפסח עם כל השומן והחלב, טיפסו ללב. חסימת עורקים של ממש. פגרת הקיץ שלהם התחילה. מעכשיו ועד ט באב קצת מנוחה ליגע. אין איזה חג באופק. אין מה להשתגע. הם הורידו בגדי כהנים, והתיישבו להכין סידור עבודה. השנה יצא להם חג ממש ארוך. מצאת שבועות עד צאת הנשמה. מוצאי שבת.
ביקום אחר מקביל, היא הקיצה לעוד שבוע, עוד יום חם בחודש מאי. משהו בלב הרגיש כמו געגוע. להר סיני, ולעוד משהו שלא ידעה לתת לו שם. אולי לרינו. אולי למקלדת, אולי לעצמה.
שלהי החג, בדרך למדבר, בדרך הביתה, היא עצרה בשיטים, אבל חוץ מאבנים, חולות וילדות בתחתונים היא לא מצאה שם סיפור מעניין קצר. בתחנת האוטובוס עמד טרמפיסט. היא עצרה לו.
“מגיעה לנאות סמדר?”
“עלה” היא אמרה.
“מה שימך”
“דוד”
היא שמחה בכל ליבה. “דוד המלך” זה החג שלך.
כשירד, היא דחפה לו סיר מלא דגים. סעודה לעילוי נשמת המתים. היא לא היתה רעבה למזון.
הוא הודה לה. דחפה לו גם שקית מלאת לחמניות. הוא בתמורה הציע לה גויינט.
“סאטיבה? אינדיקה?” היא שאלה.
” חס וחלילה. הידראולי” הוא ענה. תוצרת בית. היא השתכנעה.
וביום הראשון, הראשון לעולם מתוקן, האחד שמתחיל שוב את המעגל הקטן של לפני אלול, תמוז ואב, היא, הגרסה המעודכנת לפוסט שבועות תשפ”ו, נעצרה ליד המחשב. ושאלה את עצמה
“מה עכשיו?”
היומן מראה לה ים של עבודה. במקצוע שלה זו מסיבת הסגירה. לסגור ציונים שנתיים, תעודות, מסיבות סיום, מסיבות מצטיינים, טקסים. מתנות, שי וועדי עובדים. ימים של חול בלי טיפ טיפת חלב או דבש. דמות משנית בעולם כל כך חסר תכלית. או לכל הפחות, לא אחת כזו שמצליחים לראות בעין.
היא לחצה פליי על העין השלישית. הרימה לעצמה בפול ווליום. סגרה אימונים כפלים לשלושה חודשים. מעכשיו.
וכמו הכהנים והלוויים גם היא יצאה לחופשת מקלדת שבין שבועות לבין הזמנים. שבין הזמנים לימים הנוראים.
כי כל סופר צריך קצת מנוחה מהסיפור הקצר של עצמו. רינו. טרנטינו. או כל שם אחר בדיוני עם זריקת מציאות קטנה של חומצה הילאורנירית. קצת הפסקה מהדרמה, מהמילים. קצת משקולות לשרירים.
“היידה” היא הרימה לעצמה עוד שניים עשר קילו על המוט במצטבר. עד יולי בטח יימצא כבר סיפור קצר אחר.
את רינו היא השכיבה לישון. עטפה אותו בהפי לוג שמח למחצה.
ארזה אותו יחד עם משמרת הכוהנים והלווים. ויצאה למה שאני קוראת לו
החיים.
