שמי דניאל, אני בן 25, רווק כבר שנתיים. האמת היא שלא התאהבתי אף פעם. הייתה לי בת זוג שהיינו ביחד עוד מהתיכון, וזה נמשך יותר מדי. נפרדנו כמה פעמים, היא תמיד התעקשה שנחזור ואני נשאבתי להרגל, לרצון לרצות את אימי שהייתה קשורה אליה מאוד, אך אני לא באמת אהבתי.
הרגשתי חנוק, מתוסכל מזה שאיני מסוגל לסיים את הקשר הזה. לקח לי שנתיים וחצי להתפקח. נשמע אכזרי, אני יודע. לא השליתי אותה, היא ידעה שאני כבר לא שם, אך המשיכה לנסות להציל את מה שאת שאי אפשר היה להציל כבר מזמן.
עכשיו הכרתי את ליאן, זאת שגרמה ללב שלי לפעום שוב. השכנה החדשה, גרה פה רק חודשיים.
עברו יומיים מאז ששלחתי לליאן את הפרחים. היום החלטתי סוף סוף לספר לה שזה הייתי אני.
נשמתי עמוק וצילצלתי בדלת. נדהמתי לגלות שהוא שם – הבן זוג שלה. הייתי בטוח שהם נפרדו.
לפני שהוא הספיק להשחיל מילה, ניגשה במהירות ליאן ואמרה: “היי, אני זוכרת אותך! נפגשנו למטה ליד המכולת של שחר, נכון?!”
“כן,” אמרתי בשקט, ולא הצלחתי לצאת מההלם שהוא שם. הוא עדיין איתה, הם ביחד, ולי אין סיכוי להכיר אותה.
נכון, זה מטומטם להתאהב במישהי בלי לדבר או לצאת, אבל אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עליה. היא כל כך יפה ועדינה, יש בה משהו שמושך אותי כמו מגנט.
היא המשיכה להגיד משהו אבל כבר לא הקשבתי. הייתי בעולם אחר, מנותק מעצמי, מבולבל מזה שאני בעצם פשוט נמצא באשליה. אין פה באמת קשר, ופאק – יש לה בן זוג. מה אני עושה בכלל? למה אני הולך אליה?!
ירדתי במדרגות כל כך מהר שהחלקתי ונפלתי. לצערי הנפילה הייתה רצינית. שברתי את המרפק, נאנקתי מכאב, הרגשתי שאני לא נושם.
התרוממתי לאט כשאני מחזיק את היד, ואז פתאום ראיתי אותה מולי. היא תפסה בידי ואמרה: “אתה בסדר? שמעתי את הנפילה שלך ונבהלתי מאוד. יש לך שבר?”
“אני חושב שכן,” אמרתי, וניסיתי להיראות גברי וחזק, אבל כל כך רציתי לצרוח.
רציתי להזמין מונית לבית החולים, אך היא התעקשה להסיע אותי ברכבה.
