על אי קטן ושטוף שמש, בתוך מחילה קטנה, שכבה ילדה קטנטנה על גבה.
ראשה הפריח עיגולי דמיון באוויר והיא הביטה בהם, מקפצת מעיגול לעיגול.
לפתע, עיגולי הדמיון מיהרו לברוח – מפנים מקום לחפרפרת שהגיחה מתקרת המערה.
היא הניעה את אפה לימין ואז לשמאל, עד שנעצרה, אפה מכוון אל הילדה שהתבוננה בה בשקט.
“מי שם?” קראה החפרפרת, כי הייתה עיוורת ולא יכלה לראות.
“אני שם!” קראה הילדה ונפנפה בידה אל אף החפרפרת.
“יהיה נחמד לשמוע מי בדיוק שם.” אמרה החפרפרת בחשש.
“אלומה בדיוק כאן” – ענתה הילדה שקוראים לה אלומה – “את מי את מחפשת?”
החפרפרת לא ענתה ורק הרטיטה את אפה בעצב. אלומה חשבה שהיא עומדת לבכות.
“למה את לא שמחה?” שאלה את החפרפרת בעיניים עגולות.
אך החפרפרת עדיין לא ענתה, אפה החל לרטוט אף יותר, אלומה חשבה שכדאי לשנות נושא.
“תגידי לי גברת חפרפרת, למה נכנסת מהתקרה במקום מהדלת?”
החפרפרת נראה מופתעת, “לא ידעתי שיש כאן דלת, או תקרה, או משהו אחר מלבד אדמה.”
אלומה גלגלה בעיניה, לעיתים היא הרגישה לא מובנת בעליל. החפרפרת נאנחה מכל הלב.
“את יכולה לספר לי מה קרה, אני לא אגלה לאף אחד”. הבטיחה אלומה.
“זה לא העניין. פשוט הסיפור הזה כל כך ארוך, שאני לא יודעת מאיפה בדיוק להתחיל.”
אלומה שילבה ידיים וקפצה את פיה, היא נזכרה בפתרון טוב.
“תראי, מה שאני עושה במקרים כאלה, זה להתחיל קצת לפני ההתחלה. ואז ההתחלה מגיעה אליי לבד, בלי שאני מנסה למצוא אותה.”
“להתחיל קצת לפני ההתחלה…” לחשה החפרפרת בטון מהורהר, אפה הוורוד התכווץ והתרחב.
“קצת לפני ההתחלה, חפרתי בחושך, ואז מצאתי גזר טעים במיוחד. הספקתי לקחת רק שני ביסים ואז – אחת ושתיים, הגזר טיפס למעלה ונעלם!”
החפרפרת נעצרה לפתע, מתנשפת, שערות השפם הארוכות שלה רעדו בהתרגשות.
“ומה יקרה…” התחילה והשתנקה, “מה יקרה אם כל הגזרים יתחילו להתנהג ככה פתאום?”
אלומה ראתה מספיק, החפרפרת הזאת זקוקה לעזרה. היא מחתה את פניה וקמה על רגליה.
“אל תדאגי חפרפרת, אני אמצא את הגזר ואשיב אותו למקום. אני אפילו אסביר לו שלא מנומס להיעלם סתם כך, ואגיד שהוא מהווה דוגמא רעה לאחיו הגזרים.”
החפרפרת משכה באפה, אלומה ליטפה אותו קלות ויצאה מהמחילה באגרופים קפוצים, מוכנה למשימה.
——-
כשאלומה יצאה מהמחילה השמש סנוורה אותה מעט.
היא הצלה על עיניה והביטה סביב על האי הקטן.
הים פלש לחוף ונסוג לאחור, השמיים היו בהירים כרגיל, פרפרים שיחקו תופסת.
מסביב, עצי אלון נמוכים עמדו במרחק בטוח זה מזה, מטילים אדרות צל נעימות.
“איפה הגזרים?” תהתה אלומה בקול, מסדרת את שמלת המשבצות שלה.
“אולי הם שם? ואולי בכלל כאן?”
היא הצביעה לכל מיני כיוונים עד שהניחה לבסוף את אצבעה על סנטרה.
“רגע, מה אם כל הגזרים כבר ברחו. ואז גם כשאגיע אליהם לא אדע?”
מה לעשות, כל הכיוונים נראים נכונים, אבל מה הכיוון הכי נכון?
היא עצמה עיניים וחשבה, כשרחש לא צפוי גרם לה לפתוח את עיניה.
זה היה מייקל הארנב, סוחב בקושי סל גדול מלא בגזרים.
“היי מייקל!” קראה אלומה בקול והניפה לעברו את כף ידה.
מייקל שמט את הסל והביט לכל עבר בבהלה, כשראה את אלומה נרגע מעט.
“אה, זאת את, אלומה.” מלמל בחיפזון ושב לנגוס בידית הסל.
משהו בהתנהגות שלו נראה חשוד למדי, אלומה החליטה להבין למה.
“לאן אתה ממהר אדוני השפן?” (אלומה לא ידעה שמייקל הוא בכלל ארנב)
מייקל כיווץ את אפו בעלבון. “דבר ראשון, אני ארנב…”
“זה שאתה ארנב זה ברור.” קטעה אותו אלומה.
“השאלה היא למה אתה מתנהג חשוד?”
“אני? מתנהג חשוד?” צעק מייקל וקיפץ לצדדים. “חשוד במה?!”
פניה של אלומה הרצינו, היא הצביעה על סל הגזרים, “בסיוע בבריחה!”
“למי סייעתי לברוח?” מלמל מייקל, והיה נראה שהוא עומד לבכות.
“לגזרים!” קראה אלומה בהחלטיות, מחכה להתנצלות.
מייקל הביט בסל, ואז באלומה, ועוד פעם אחת אחרונה בסל רק בשביל להיות בטוח.
“אבל הם לא ניסו לברוח מאף אחד!” קרא מייקל בייאוש.
“הם לא?” קראה אלומה וגבותיה קפצו מעלה.
מייקל הניד בראשו לשלילה, “הם לא. אני אספתי אותם לכבוד אירוע סודי.”
“איזה מן אירוע?” שאלה אלומה בסקרנות.
“מסיבת יום ההולדת שלי!” הכריז מייקל, זוקף את אוזניו בגאווה.
“מה סודי במסיבת יום ההולדת שלך?” שאלה אלומה.
“היא מסיבת הפתעה!” קרא מייקל בעליצות, ומיד הביט סביב לראות שאיש אינו שומע.
“טוב, אם את לא צריכה אותי כאן, יש לי מסיבת הפתעה לארגן עד הערב.”
הוא כבר הסתובב והחל לדדות בשנית עם הסל, כשאלומה נזכרה במשהו.
“חכה רגע!” קראה לעברו, מייקל הביט בה בתהייה.
“אני יכולה לקחת גזר אחד מהסל?”
———
“נחשי מה?” קראה אלומה כשנכנסה למחילה.
החפרפרת נענעה באפה, מנסה לנחש.
“אולי גשם?”
אלומה יצאה החוצה והביטה בשמיים הכחולים, הם היו חסרי ענן.
“אין גשם עכשיו.” פסקה בביטחון וחזרה פנימה בניד ראש.
החפרפרת נענעה בראשה לפתע, “האם מצאת את הגזר שלי?!” שאלה בדמע.
“זה מה שהיית אמורה לנחש!” אמרה אלומה בחיוך. “הגזר שלך כאן אצלי!”
היא הושיטה את הגזר אל מול פניה של החפרפרת.
“באמת?” מלמלה החפרפרת והושיטה את כפותיה לפנים.
אלומה הניחה אצלה את הגזר ונסוגה לאחור.
החפרפרת רחרחה את הגזר לאורכו ולרוחבו. לפתע הפסיקה לרחרח ורק אפה רטט.
“זה לא הגזר שלי!” הכריזה בפליאה, מושיטה את הגזר בחזרה אל אלומה.
“מה? איך את יודעת?” שאלה אלומה בהפתעה.
“אני יודעת, כי הספקתי לנגוס בשלי פעמיים לפני שברח ממני.”
אלומה לא ידעה מה לענות לה, היא רק הביטה בחור שבתקרת המערה, מהרהרת.
“הוא החלים מאז.” אמרה לבסוף בהחלטיות.
החפרפרת ששמחה מאוד כששמעה שהגזר החלים, הניפה את כפותיה באוויר.
היא הבטיחה לאלומה שאם אי פעם תזדקק לעזרה, היא תשמח לסייע לה.
אחרי שהחפרפרת הלכה לדרכה, אלומה נשכבה על הגב והביטה בתקרה.
במקום בו עופפו לא מזמן עיגולי דמיון נפער כעת חור שחור ואפל.
“נו טוב,” מלמלה לעצמה בקול, “עכשיו יש לעיגולי הדמיון יותר מקום להתרוצץ בו.”
והם באמת חזרו לקפץ מול עיניה, ממשיכים מאותה נקודה שבה הפסיקו.
