האמרה שאומרת שכל שאדם צריך כדי לחיות הוא בית לגור בו ושמיים להביט בהם – לא קיימת כלל. המצאתי אותה ברגע זה ממש. עמכם הסליחה. אך בשביל דני הייתה אמרה זו דרך חיים. דני קם כל בוקר בשבע לעבודתו כאיש אחזקה בבית הארחה פסטורלי. בית הארחה שוכן ליד מאגר מים גדול, בחדר האוכל יש חלונות גדולים שמהם יכולת להביט בשמש משתקפת במים ולחשוב איזה יום יפה היום. המאגר כבר לא ריגש כל כך את דני, הוא כמעט התרגל אליו. אחרי הסיבוב היומי בקלנועית ברחבי בית הארחה, דני תמיד שם את פעמיו לכיוון המכבסה. מאחורי מכונות הכביסה המתנשפות הסתתרה מיטת עץ, עליה דני היה מנמנם בצהריים – אך לא לזמן רב מדי, ההגזמה היא אם כל חטא. החיים זרמו בנעימים, דני היה כבר בן 35 וגר בגפו בדירה שניתנה לו על ידי בית הארחה. הוא מילא את זמנו מחוץ לעבודה בעישון סמים קלים ושתיית בירה (בדרך כלל שילוב של שתי הפעולות), מה שנתן לו הרגשה שהוא עדיין נהנה מהחיים בדרכו שלו. זה לא שלא הייתה לו דירה אחרת לגור בה, אבל הוא העדיף לגור קרוב לעבודה. ביתו האמיתי היה דירה שהשכיר בעיר הקרובה, מי שגר שם רוב השנה היו תשעת חתוליו. דני השתדל לבקר אותם בסופי השבוע. מדוע אדם משכיר דירה בשביל תשעה חתולים? (אתם בוודאי שואלים), בינתיים רק נגיד שהעניין מסובך משחשבתם.
אותו יום היה מעונן למדי, חלק מהתקופה שבה הימים מתקצרים והשמיים מתקדרים. דני עשה את הסיבוב הרגיל שלו, מתקן כל מה שנצרך תיקון ומחליף כל נורה שנפחה את נשמתה בחזרה לבורא. כשסיים את סיבוב התיקונים ברחבי חדרי המלון והמסדרונות הרחבים עבר בקבלה מניף את ידו לשלום אל עבר הפקידה מאחורי הדלפק, היא נענתה לו בחיוך וניד ראש. “בוקר טוב” אמרו אחד לשנייה ודני המשיך בהילוכו ויצא מן המבנה. שמה של הפקידה היה שקד, והיא הייתה קרן אור בחייו של דני. בשנות העשרים המוקדמות לחייה, למדה בימים אלו את תארה השני במשפטים, העבודה כפקידה אפשרה לה ללמוד למבחנים ולהתפרנס בדוחק. על אף השוני המובהק בדרך חייהם, התפתחה בין השניים ידידות משרדית שנוטה להופיע בין אנשים שלא ייתכן קשר אחר ביניהם אלמלא היו חולקים מקום עבודה. דני לא היה מודה בכך בקול, אך היא מצאה חן בעיניו. “אבל מדוע שתרצה מישהו כמוני?” היה חושב לעצמו, “וגם אם הייתה רוצה, מגיע לה יותר”, כך היה מהרהר בליבו מדי פעם.
פעם היו לדני זוג הורים, כיום הם אינם, הלכו לעולם שכולו טוב. הם לא היו הוריו הביולוגים, אותם לא הכיר, אלא הורים מאמצים, אך מבחינת דני היו אלה הוריו היחידים. למרות שגם אם רצה להכיר בהוריו הביולוגיים לא יכל, הם נטשו אותו ללא סימנים מזהים ליד תחנת כיבוי אש. עד היום דני לא יודע מי אלה, אינך יכול לשים תווית על סימן שאלה. להוריו המאמצים הייתה חווה קטנה ומטופחת, וגם כסף בשפע. בילדותו היה דני יוצא לשדה הירוק ורועה את הכבשים, הוריו המאמצים אהבו אותו במיוחד, הוא היה מעין בן זקונים. שאר אחיו, ילדיהם הביולוגים של בני הזוג, היו גדולים ממנו. איש מהם לא היה מאומץ, לכן כשנפטרו ההורים, היה קל להם לנשל אותו מהירושה בטענה שהוריהם לא התכוונו להועיד לו חלק ממנה. ההורים לא היו בחיים כדי להעיד אחרת, ולדני לא היו האמצעים לשכור עורך דין. כך קרה שדני היה לגמרי לבד בעולם.
ובכן, דני היה לגמרי לבד בעולם, וכשהתחיל משבר הקורונה ב2020 הבדידות התחילה להעיק עליו עוד יותר, אז הוא אימץ חתול רחוב. דני לא ידע שהחתול הזה הוא בעצם חתולה, ולא סתם חתולה, אלא חתולה בהיריון. אחרי כמה שבועות דני מצא את עצמו עם עוד ארבעה גורים, שנוספו אל עוד שלושה חתולים שדני אסף אל ביתו במהלך השבועות האלו. אמנם החתולים הפיגו את בדידותו, אך הם גם גרמו לאנדרלמוסיה שלא תתואר בדירה הקטנה. דני חשב על זה רבות, והגיע למסקנה שאין ברירה אלא לסרס ולעקר את החתולים. אמנם הרעיון הזה היה לא רע, אבל מה שדני לא צפה זה שאת הטראומה מהסירוס והעיקור החתולים ישליכו עליו, וכך קרה שתשעת החתולים הפסיקו לתת אמון בדני, והתרחקו ממנו כל אימת שניגש אליהם. קצת לפני סיום משבר הקורונה דני מצא עבודה בבית הארחה ועבר לגור בדירת הקטנה ליד המלון, החתולים אכלסו את הדירה בימות השבוע, ודני קפץ מדי סוף שבוע למלא את קערות האוכל ולנקות את קופסאות החול. החיים שבו להיות שקטים.
ביום אוקטובר סתווי במיוחד רוח קרירה נישבה ברחוב ודני בעודו אפוף במחשבות הגיע לפתח דירתו, ולא שם לב שהגיע עד שעמד מול הדלת. הייתה זו דירה קטנה עם חצר קטנה סביבה. בחצר היו כמה כיסאות שבורים שיצאו מזמן לפנסיה, עץ נמוך ורחב צמרת וכמה חתולי רחוב ששוטטו בין החצרות, מטפסים על העץ ומתיישבים על הכיסאות הישנים. פנים הדירה היה מורכב מסלון ומטבח בחלל המרכזי, וממסדרון שבצד אחד שלו הייתה מקלחת עם שירותים, ובצידו השני שכנו שני חדרי שינה. דני ישן בחדר האחרון במסדרון, היה בו כל מה שדני הזדקק לו אחרי יום עבודה ארוך: מיטה, ארון בגדים וטלוויזיה. בטלוויזיה היו רק שני ערוצי חדשות חינמיים, ומבחינתו זה הספיק בהחלט. את המקרר קטן במטבח דני היה ממלא בבירות, אותן היה שותה במקביל לעישון גראס וצפייה בטלוויזיה. דני לא היה מבקר בדרך כלל בסלון ובחדר השינה השני, ולרוב הם נותרו דוממים. בסלון הייתה טלוויזיה שבורה ומיטה חסרת מצעים, בחדר השינה הריק היו שתי מיטות וארון בגדים מלא באבדות ומציאות של העובדים הקודמים שהתגוררו בדירה הקטנה., פעם השתכנו בדירה הזאת שישה עובדים, אך ברבות השנים בית הארחה שהיה תוסס ומלא בעובדים צעירים השתנה, ההנהלה התחלפה וכך גם אופיו של המקום, והמקום שאירח בעבר חיי חברה תוססים היה מעונו של דני לבדו. לפי מה שאמרנו, ניתן להבין מדוע דני היה מאוד מופתע שכשלחץ על ידית דלת הכניסה, שמע קול בוקע מתוך הדירה.
