האדים שריחפו מכוסות הקפה התפתלו באור השמש השוקעת, שתי מורות עייפות השתקעו עמוק יותר אל תוך הספה בלובי. אביהוא ניגש היישר לקבלה מבלי להעיף מבט לכיוון המורות, מוחו המשיך לעסוק באותה השאלה: כיצד לפתח שיחה קלילה עם שקד?
היא ישבה על כיסא נמוך מאחורי הדלפק, ידיה אחזו בחוברת כלשהי, ומבטה היה נעוץ בנקודה מסוימת בתוכה. אביהוא נעצר לפני הדלפק ופנה אליה בנימוס, “סליחה?”
שקד הרימה את מבטה במהירות מקצועית, סוגרת את החוברת תוך כדי יישור גבה.
“תהיתי אם זה בסדר לבקש, אממ, פשוט השמפו עוד מעט נגמר לנו.”
היא הביטה בו בהבעה מבולבלת, אביהוא קלט שהדברים שאמר לא היו מובנים.
“סליחה, לא אמרתי את זה טוב,” מיהר לתקן בחיוך מתנצל, “התכוונתי לומר שאני ודני ישנים באותה דירה, ולכן גם הוא משתמש בשמפו, שעוד מעט יגמר.”
אביהוא עצר כדי לראות אם היא מבינה.
גבותיה התרוממו בהפתעה, “אתה ישן עם דני בדירה? איזה קטע. באמת ראיתי אתכם מדברים תוך כדי העבודה, שתדע לך שלמרות החזות המאיימת דני הוא בן אדם זהב.”
אביהוא הנהן בהסכמה, למרות שהמונח ‘חזות מאיימת’ נראה לו מעליב במקצת. דממה מביכה מיהרה למלא את החדר, נחירותיה החרישיות של מורה כלשהי שחתכו את האוויר הדגישו את השקט.
שקד טלטלה את ראשה במהירות, כאילו בדיוק נזכרה במשהו, “אז כמה בקבוקוני שמפו להביא לכם?”
אביהוא חשב במהירות שאם יבקש קצת בקבוקונים – הם יגמרו מהר, ואז תהיה לו סיבה לדבר עם שקד שוב.
“שלושה בקבוקונים בבקשה.” ביקש בביטחון, מיד עלתה בו המחשבה, שהיה עדיף לבקש שניים. שקד מיהרה לשלוף שלושה בקבוקונים מהמגירה כשחיוך מנומס נסוך על פניה, היא השתהתה לרגע והביטה במגירה הפתוחה, לאחר מחשבה זריזה שלפה עוד שלושה בקבוקונים.
“הנה,” אמרה בחיוך כשהגישה אותם לאביהוא, “עכשיו יהיה לכם מספיק בקבוקוני שמפו לכל השבוע!”
אביהוא אסף את הבקבוקונים מידיה בחיוך נבוך. היא לא רוצה שאבוא לבקר אותה שוב? חשב לעצמו במרירות. הוא פלט “להתראות!” חטוף ומיהר לצאת מהחדר, השיחה הקצרה הזאת לא הייתה מעודדת במיוחד מבחינתו. שקד איחלה לו להתראות ופתחה את המחברת בשנית, אחת המורות פיהקה בקול.
