הוא צפה בשעון שהתקדם לאיטו ונתן מכה במצח.
הוא נאנח. החלון היה פתוח מעט. הרחוב היה שקט. הוא? פחות. למה עשיתי את זה? הוא שאל את עצמו בקול. לא היה איש שיקשיב. אפילו המקרר הפסיק לצרצר פתאום. הכל היה יכול להיות אחרת. הוא מלמל..
דפיקה בדלת. השכנה שאלה אם יש סוכר. בכיף. הוא ענה ונתן לה שקית לבנה. כשהדלת נסגרה משהו בחיוך הביישני של השכנה כשאמרה תודה נשאר איתו. המקרר חזר לצרצר. הכלים בכיור ביקשו יחס. אבל הוא התיישב על הספה עייף.
הוא פתח את האלבום והביטה בתמונות כשפשף את עיניו. הכל היה יכול אחרת. ועכשיו?
עכשיו הוא פתח את הדלת לשכונה נחמדה. זה נורמלי. הוא אמר לעצמו. החיים שלך נורמלים. גם לאבד אנשים זה נורמלי. העין שלו לא השתכנעה כשהיא מורידה דמעה בודדת. לא ברור מי היה בודד יותר, הוא או הדמעה.
הוא חימם שניצלים קפואים במיקרו. וחשב איך היה רוצה שיהיה משהו שיחמם את ליבו קצת. הוא חייך. השכנה נראית מותק. ונאנח. הלוואי שגם אני הייתי מותק. הלוואי.
