בארבע לפנות בוקר צלצל השעון המעורר. עוד לפני שנטע הספיקה לפקוח את עיניה, ריקי כבר נבחה וקפצה על המיטה מרוב התרגשות. ננטע רצתה לישון עוד קצת, אבל ידעה שאין ברירה. במצב של חצי שינה, היא שמה לריקי קולר ויצאה איתה בפיג’מה, בנעלי בית ובשיער פרוע. בשעה הזאת הרחובות היו כמעט ריקים — בדיוק כמו שאהבה. האוויר של ארבע בבוקר היה קריר ולח. פנסי הרחוב עדיין דלקו, ורק כמה חלונות בודדים כבר היו מוארים. הרחובות היו כמעט ריקים, רק נהג אוטובוס בודד חלף במרחק. אם ריקי הייתה מחליטה לנבוח על משהו, לפחות לא היה את מי להפחיד. במשך חצי שעה ריקי משכה אותה ממדרכה למדרכה, עצרה ליד כל עץ והריחה כל שיח כאילו מעולם לא ראתה אותם קודם. נטע רק ניסתה להדביק את הקצב. כשחזרו הביתה, נטע התחילה את שגרת הבוקר שלה: התקלחה במים חמים, סיבנה את גופה ביסודיות, צחצחה שיניים, יישרה את שיערה הארוך והמתולתל וגילחה את רגליה. החלה לחפש בגדים מתאימים להיום ובחרה מכנסי ג’ינס ארוכים וחולצה צהובה טי קצרה. חזרה לחדר האמבטיה והתאפרה בחריצות ולבסוף הביטה במראה. “נהדר,” חשבה. “אני נראית רעננה ויפה. נשאר לי רק עוד קצת, ואפשר להתחיל את היום.” נטע הכינה לעצמה תיק אוכל עם כמה ירקות וכריך, והכניסה אותו לתיק הלימודים. נטע הוסיפה מים ואוכל לכלבים בקערות, “להתראות, ריקי. אחזור בקרוב!” אמרה בחיוך ועזבה את הדירה. כשעזבה את הבניין, השעה כבר הייתה שישה וארבעים, השמש כבר הייתה גבוהה, ואורה שטף את הרחוב. נטע עצמה את עיניה לרגע ונתנה לחום ללטף את פניה. כשפקחה אותן העיר כבר הייתה ערה לגמרי: מכוניות צפצפו, אנשים מיהרו ממקום למקום, וקולות השיחות התערבבו ברעש הרחוב המוכר. נטע הלכה לתחנת האוטובוס, בדרך לתחנה היא חלפה על פני מנקה מבוגר, ששערו האפיר ופניו היו חמוצות והיה עסוק בפינוי פחי האשפה. “בוקר טוב,” אמרה לו בחיוך. המנקה הרים את ראשו. לרגע התרכך הפרצוף החמוץ שלו. “בוקר טוב,” השיב בחיוך. האוטובוס הגיע בשש וארבעים וחמש, כמו בכל בוקר. במהלך הנסיעה היא הקשיבה באוזניות להרצאה על הנדסאות, שבה צפתה לאורך כל הדרך. ברגע שנכנסה לבניין האוניברסיטה, העייפות כמעט נשכחה. היא אהבה את המקום הזה ואת כל מה שעוד חיכתה ללמוד בו. כשהלכה בפרוזדור אל הכיתה שהייתה זקוקה לה היא פגשה את חבריה שעמדו מעבר לכיתה ושוחחו על משהו. כשראתה אותם, מיהרה אליהם בחיוך. “בוקר טוב, חברה!” פניהם אורו כשראו אותה “היי נטע.” אמר שי ברוגע, “היי שי.” ענתה לו נטע ולחצה את ידו. “בוקר טוב נטוש!” אמרה ליטל וחיבקה נטע. “בוקר טוב ליטלוש!” ענתה נטע ושנתיהן התרחקו זו מזו. נטע פתחה את הפה. ליטל ושי גלגלו עיניים.
“לא.” אמרה ליטל.
“מה לא?”
“עוד פעם את הולכת לשאול על הצגת פרויקט הגמר.”
“סליחה פשוט אני כל כך מתכוננת למחר ואני אפילו עוד לא סיימתי את המצגת!”
“תירגעי, נטע. זו רק הצגה,” אמר שי בקול מרגיע.
“זו לא רק הצגה. זה מה שישפיע על כל העתיד והקריירה שלי!”
ליטל ושי עמדו בהלם. המורה יניב נכנס לכיתה ואמר “מתחילים בעוד חמש דקות.” כולם נכנסו והתיישבו במקומותיהם. במהלך השיעור נטע התרכזה ככל יכולתה, נחושה שלא לפספס אפילו פרט אחד. החברים שלה והמורה הבחינו במתח שעל פניה והחליפו ביניהם מבטים מודאגים. לאחר השיעור, כשנטע כבר עמדה לצאת מהכיתה, המורה יניב קרא לה “נטע, את יכולה בבקשה להישאר פה לרגע?” נטע עצרה, החברים שלה הסתכלו עליה בחמלה, שי אמר “טוב, נתכתב אחר כך לגבי החגיגה.” ושניהם הלכו לפרוזדור. נטע ניגשה אליו בהיסוס. היא ניסתה לנחש מה הוא רוצה ממנה והקישה ברגלה על הרצפה בזמן שחיכתה לתשובה. המורה יניב שתק כמה שניות. לנטע הן הרגישו כמו נצח, וסוף סוף אמר “נטע האם הכל בסדר אצלך?” נטע הפסיקה לדפוק ברגל.
“הכול נהדר, המורה. אני פשוט מתכוננת להצגת פרויקט הגמר.”
המורה הביט בידיה. כוס הקפה רעדה בידה הימנית.
“פשוט, כמה שעות את ישנת?”
“מספיק!”
המורה עשה הפסקה של כמה שניות ואמר “אני עובד כאן הרבה שנים. תאמיני לי, עוד לא ראיתי קריירה נהרסת בגלל הצגה אחת.”
נטע צחקה צחוק מזויף. “או המורה, אתה הרי מכיר אותי. אני לא מסתפקת בפחות ממאה!”
המורה נאנח. “טוב, אז נתראה מחר.”
“יום טוב המורה.” אמרה נטע והלכה לשיעור הבא.
ריקי הסתובבה בבית, מרחרחת ובוחנת כל פינה, וחיכתה שנטע תחזור, מבלי לדעת מה לעשות עם עצמה. לפתע הבחינה ביונה שישבה ליד החלון. “שלום, מה נשמע?” שאלה היונה. ריקי הסתערה עליה מיד. “תסתלקי מפה חתיכת זבל רוצה לחדור לבית של נטע קודם תצטרכי להתעסק איתי ציפור מלוכלכת!” היונה עפה בבהלה וצעקה “וואו וואו וואו תירגעי!”. “אם אראה אותך שוב אני אנשך אותך למוות!”. היונה עפה הרחק מהבית ממלמלת “מניאקית”. ריקי הזדקפה בגאווה והביטה בחלון. אז הבית חזר להיות שקט והיא הורידה את ראשה.
כשנטע יצאה מהאוניברסיטה, בן זוגה התקשר אליה.
“שלום נטע, מקווה שאני לא מפריע לך, רק רציתי לדעת מה לגבי החגיגה?”
“הו, שלום ארי, לא, אתה לא מפריע, החגיגה תתקיים בבאולינג שאנחנו הולכים אליו קבוע, ב-19:00.”
“את תהיי שם?”
“כמובן, איזו מין שאלה?”
ארי שתק.
“מה?”
“סתם.”
שוב השתררה שתיקה.
“סליחה. פשוט… אני באמת עמוסה.”
“אני יודע.”
שניהם שתקו. אף אחד מהם לא מצא מה לומר.
“טוב, בהצלחה עם ההצגה, נתראה מחר, אוהב אותך.”
“תודה, גם אני. אה, בהצלחה מחר עם הראיון לעבודה.”
“תודה.”
נטע הלכה לבית קפה שבו היא עבדה. כשנכנסה לבית הקפה הקטן, היא מיד פגשה את הרעש המוכר של כוסות, מכונת הקפה וקולות הלקוחות. היא ראתה את עמיתה מעיין עומדת מאחורי הקופה, נטע צעדה בזהירות בניסיון לא להפריע למבקרים שכבר תפסו את כל הכיסאות.
“סוף סוף נטע, אני לא יכולה יותר לעמוד פה, את יכולה בבקשה להחליף אותי כמה שיותר מהר?”
“אני מיד.” אמרה נטע בחיוך לחוץ.
בדרכה לחדר העובדים היא חלפה ליד חדרו של הבוס ישב שבדק משהו במחשב.
“אדוני?”
“הו, שלום, נטע. מה נשמע? ובבקשה, פשוט תקראי לי רובן.”
“הכל טוב רובן, סליחה שאני שוב מזכירה…”
“זו הפעם הרביעית השבוע. וכן, מחר את לא עובדת.”
“סליחה, יום טוב.”
במהלך המשמרת עברו בבית הקפה לקוחות מכל הסוגים: נחמדים, עצבניים ואפילו כאלה שלא ידעו לדבר בלי לצעוק. עם כל אחד מהם שמרה נטע על חיוך ועל קול ידידותי, גם כשהעייפות כבר הכבידה עליה. ככל שהערב התקדם, מספר הלקוחות הלך ופחת, עד שלקראת הסגירה נשארו בבית הקפה רק כמה אנשים. “עכשיו השעה 22:00, אנחנו נסגרים.” אמר רובן. בזמן שהמבקרים עזבו רובן התקרב אל נטע שהתארגנה ליציאה.
“להתראות נטע, בהצלחה עם המבחן.”
“תודה רבה רובן.”
כשנטע יצאה מבית הקפה, העיר כבר נראתה אחרת. השמיים היו שחורים לחלוטין, ורק מנורות ואורות מכמה חלונות האירו את העיר הכמעט חשוכה. מספר האנשים הלך ופחת, אך האוטובוס המשיך לנסוע. היו רק כמה אנשים באוטובוס, אך למרות זאת, למרות שכמעט לא הצליחה להשאיר את עיניה פתוחות, היא נשארה ערה. לא הרגישה בנוח להירדם באוטובוס. בבית, ריקי שכבה על המיטה וחיכתה לנטע. לרגע שמעה צעדים במדרגות, קודם לא היתה בטוחה עד שלפתע זיהתה את הריח שהכירה יותר מכל ריח אחר “”זאת היא!” חשבה ורצה מיד אל הדלת. התחילה לצעוק “נטע, אני כל כך התגעגעתי, סוף סוף את חזרת!” ברגע שפתחה את הדלת, ריקי הסתערה עליה בשמחה. ריקי נבחה, דחפה את אפה אליה, ליקקה אותה וקפצה סביבה. “סליחה, ריקי. אני עסוקה עכשיו.” אמרה נטע. היא ליטפה אותה בקצרה, ואז המשיכה לחדרה. ריקי לא הבינה. היא הייתה לבד כל היום, וכל מה שקיבלה עכשיו היה חיבוק קצר ודחייה. “למה נטע מתייחסת אליי כך?” שאלה ריקי את עצמה בייאוש. “האם עשיתי משהו רע? לא, אני יודעת מה יגרום לה לשים לב אליי!” ריקי לקחה את הצעצוע שלה והלכה לחדר של נטע. נטע ישבה בכיסא וכתבה משהו במחשב. ריקי התחככה ברגלה. נטע לקחה בחוסר רצון את הצעצוע מפיה וזרקה אותו רחוק. ריקי רצה אחרי הצעצוע וחזרה איתו מיד. שוב התחככה ברגלה של נטע. נטע זרקה אותו פעם נוספת, בלי להסיר את עיניה מהמחשב. ריקי רצה להביא אותו שוב. הפעם היא כבר הייתה בטוחה שהן משחקות. כשריקי שוב שפשפה לה ברגל נטע הסתכלה עליה עם מבט זועם וצעקה “תעזבי אותי לעזאזל! את לא רואה שאני עסוקה עכשיו?!”ריקי ברחה אל מיטתה, גופה מכווץ. היא פחדה מנטע אבל משהו בתוכה גם כעס עליה. באחת בלילה סוף סוף סיימה נטע את המצגת, היא בקושי צחצחה שיניים והתארגנה לשינה. כשנשכבה במיטה האדומה, הבחינה בריקי שנועצת בה מבט. “הלוואי שיכולת להבין מה אני עוברת, לפחות ליום אחד.” אמרה נטע. היא קרסה אל המיטה, הטמינה את פניה בכרית וכמעט מיד שקעה בשינה עמוקה. ריקי הניחה את ראשה על הכרית. “הלוואי שיכולת להבין מה אני עוברת, לפחות ליום אחד.” חשבה ונרדמה. השעון צלצל בארבע. נטע פקחה את עיניה באיטיות ומשהו היה שונה. כשפקחה את העיניים היא הבחינה שהיא שוכבת על הרצפה אבל זה לא היה הכי מוזר, אלא שהמיטה האדומה נראתה עכשיו בגוון מוזר, אי־שם בין כחול לירוק. היא מצמצה, אולי עדיין לא התעוררה לגמרי. היא ניסתה לקום, משהו היה לא בסדר. גופה הרגיש כבד ומסורבל. נטע הרימה את ידיה מול פניה, ואז קפאה. אלה לא היו ידיים, היו שם שתי רגליים מכוסות פרווה. “תרגעי, זה רק חלום.” היא ניסתה להאמין לעצמה אבל השעון המעורר המשיך לצלצל, נטע שמה לב שהשמיכה שלידה זזה. מתוכה נשמעו קולות חלשים, דומים ליבבות. נטע חשבה “אוי לא. רק לא זה. בבקשה שזה לא יהיה אמיתי.” לבסוף השמיכה נפלה. נטע הסתכלה על עצמה ומולה עמדה ריקי, מביטה בה באותה מידה של בלבול. בעיניה ההמומות של נטע השתקפה דמותה של הכלבה.
