“המכתבים של לירה” – ליטוף של אור
עולמך החל להיפתח בפניי.
ומיום ליום גיליתי עלייך עוד:
למה בחרת לעבוד עם כלים,
לתכנן עבור אחרים בתים,
להעניק יציבות למקומות
שלא תמיד הרגישו בטוחים גם לך.
החול והאבק על שרוולי חולצתך
העידו על שעות של עבודה
בפינה שקטה משלך,
אבל עיניך הכהות באותו היום
סיפרו סיפור אחר
כאילו פגשת באור
שאי אפשר כבר להישאר אדיש מולו.
“אני צריך להגיד לך משהו, לירה,”
אמרת כשפגשת אותי ליד ביתי.
“ייתכן שלא תאהבי את זה,
אבל אני לא יכול עוד להסתיר.”
הבטתי בעיניך
והרגשתי את המאבק שמאחוריהן.
“תגיד לי,” לחשתי,
“זה מה שהבטחנו, נכון? כנות.”
התקרבת,
ליטפת בעדינות את לחיי
מגע שקט לפני מילים
שלא יהיה מהן דרך חזרה.
“חיי לא היו מוארים כמו שלך,” אמרת.
“עברתי דברים, חשיכה ושתיקה.
ואם הייתי יודע שאפגוש אותך
הייתי בוחר אחרת.
אבל…”
ושתקת לרגע,
בשביל לנשום את האמת בקול.
“אני רק רוצה להיות ראוי לך.”
והאגודל שלך ליטף את לחיי
כאילו זה הרגע היחיד
שבו היה לך מותר להאמין שאני אשאיר.
השתיקה שאחרי המילים שלך
גם היא הייתה כנה.
ומצאתי את עצמי עונה:
“לאהוב באמת
זה לאהוב גם את הדרך
שעברת כדי להגיע אליי.”
וכך,
האור ליטף את החשיכה.
כי גם על החושך צריך להסתכל
בעיניים פקוחות.
ואולי,
ברגע ההוא,
מצאנו זה את זו מחדש,
כי על החושך וגם על האור פעם
ויתרו.
כתבתי כדי לזכור איך זה הרגיש,
לירה
