פרק 1:
צלילה שקטה:
היא ראתה אותו לראשונה כשהעולם סביבה היה רועש מדי.
מקום ירוק, פתוח, חי—כמו נשימה שנשכחה וחזרה פתאום.
היא לא ידעה להסביר איך הגיעה לשם. אולי זה היה חלום, אולי זיכרון, אולי מתנה מאלוהים.
השטח היה עצום.
הכול צמח בו.
היה בו שקט שלא הפחיד, אלא עטף.
בצד, בודד אך קשור לכל השאר, עמדה קומה שנייה, כולה מעץ חמים, כמו מבנה שנבנה רק כדי לחכות לה.
היא—עמדה שם בפעם הראשונה, לבד, ולא פחדה.
לא חיפשה איש. לא קראה בשם.
היא פשוט ידעה: זה המקום שלה.
“זה רק שלי,” היא לחשה לעצמה, “ואף אחד לא יודע שהוא קיים.”
העולם שבחוץ, החיים הסואנים, תמיד היו שם—המשפחה שלה, החברה הקרובה, האנשים שזיהו אותה כשם, חן.
אבל בפנים, בתוך השטח הזה, לא היה צורך במילים.
היא לא הייתה צריכה להסביר כלום. כאן היא הייתה רק היא.
חן.
היא חזרה לשם שוב ושוב.
פעמים בלילה, כשהעולם ישן, פעמים באור, כשאף אחד לא ידע.
תמיד לבד.
אבל לא בודדה.
בכל פעם שהצעד שלה נגע באדמה הרכה, משהו בתוכה נרגע.
ובכל פעם שנגעה בעץ שבנה את הקומה העליונה, משהו אחר נדלק—געגוע.
לא למקום, אלא למישהו.
היא לא ידעה אם הוא אמיתי או רק תקווה, אבל ליבה חיכה לו.
“אני יודעת שאתה קיים איפשהו,” אמרה בשקט, “ואני אחכה.”
חן לא סיפרה לאיש.
אפילו כשישבה עם אחותה, אפילו כשראתה את המשפחה, אפילו כשהייתה מוקפת בחיים האמיתיים—היא שמרה את השטח הזה בלב.
אבל לפעמים, בתוך שקט עמוק, עברה בה מחשבה:
“אולי מישהו אחד, רק אחד, יוכל לדעת.”
אולי חברה אחת טובה.
אולי דמות קרובה שליבה מחובר אליה באמת.
אבל גם אם תכניס מישהו… המקום הזה יישאר רק שלה.
“כי לא משנה מה,” היא לחשה, “זה שלי. אלוהים נתן לי את זה.”
כי לא משנה מה, היא ידעה את האמת
העולם שבחוץ רועש, משתנה, דורש.
אבל פה?
פה היא קיימת באמת.
ואלוהים, כך הרגישה בליבה, נתן לה את המקום הזה בדיוק כדי להזכיר לה מי היא.
