ביום שבו נועם גילה את השביל שמאחורי הגדר, הוא לא התכוון לשום הרפתקה. הוא פשוט רדף אחרי הכלב שלו, טופי, שברח מהחצר, כמו שהוא תמיד עושה כשהשער נשאר פתוח. אבל הפעם, במקום לפנות שמאלה אל השדות, טופי נעלם דרך חריץ בגדר הישנה שבקצה הגן הציבורי.
נועם עבר אחרי הכלב, נדחק דרך החריץ וגילה שביל צר, מכוסה בעלים יבשים, שכמו חיכה לו במשך שנים. העצים מעליו השירו צללים כבדים, כאילו ניסו להסתיר את מה שנמצא בהמשך. אבל נועם, סקרן ואמיץ, המשיך להתקדם.
הוא לא ידע שהשביל הזה לא סתם נשכח – הוא נמחק.
וכשהוא הגיע אל סוף השביל, גילה שם דלת. דלת עץ כחולה, עומדת לבד באמצע היער, בלי קיר, בלי מבנה – רק דלת. וטופי, הכלב הקטן והפרוותי, עמד מולה ונבח כאילו מישהו עומד מאחוריה.
נועם התקרב, הרים את ידו, ופתח את הדלת.
האור שבקע מהצד השני לא היה מהעולם הזה.
אין תשובות
אנא התחבר או הירשמו כדי לכתוב ביקורת
