בצבא, הייתי בגבעתי. דמות קשוחה עם חיוך מזויף. בלילה, אחרי שמירה, הייתי יושב לבד בתחנה הריקה, עם מחברת. כותב. כל מה שלא אמרתי – כתבתי. על שקט. על כאב. על געגוע למה שלא היה.
יום אחד, הגיע חייל חדש – תומר. מצחיק, רעשן, חופר. בהתחלה עיצבן אותי. אבל לאט לאט, הוא שבר לי את החומות. צחוק אחר צחוק.
בלילה אחד, הוא תפס אותי כותב. אמר: “מה זה? שירים?” אמרתי: “משהו כזה.” הוא לקח את הדף, קרא, שתק. ואז אמר: “זה טוב, אחי. זה אמיתי. זה שלך.”
ואני – התחלתי להאמין.
אין תשובות
אנא התחבר או הירשמו כדי לכתוב ביקורת
