הבטתי מלמטה על אורות בשלל צבעים שריקדו על הזכוכית החלבית, שלחתי כף יד זהירה, מצמיד את קצות אצבעותיי אל הזכוכית. הנעתי את כף ידי שמאלה, זגוגית החלון זעה קלות. אז החלון לא נעול, אפשר להיכנס דרכו. השאלה היא אם השטח פנוי. התרוממתי מעלה, מותח את צווארי וזוקף את רגליי בה בעת, כמו פותחן בקבוקים. אם אזוז לאט מאוד, גם אם יש מישהו בחדר, הוא עדיין עלול שלא להבחין בי. בני אדם נוטים להתמקד רק בדבר אחד, אנחנו לא שמים לב לסובב אותנו, רק תנועה חדה מסגירה אובייקטים נעלמים, שיערי ומצחי יופיעו לפני עיניי, לכן עליי לשמור על קצב איטי ואחיד. מצחי עבר את מסילת החלון, בעקבותיו עלו וצפו גם עיניי, מולי הופיע חדר קטן יחסית שמיטה מכוסה מצעים לבנים ונקיים תפסה את רוב שטחו, הדלת הייתה פתוחה, האורות הצבעוניים שראיתי על הזגוגית בקעו ממרכז הבית אל תוך החדר, כנראה מחשב או טלוויזיה. מיהרתי לשוב מטה ולדווח לחברי הטוב, הוא גחן לעברי, סקרן לשמוע מה יש בחדר.
“זה סתם חדר אורחים,” לחשתי לעברו, “מיטה וזהו.”
הוא הנהן בשפתיים חשוקות, עדיין מלא חששות, נראה שהוא מעדיף שתיבלע אותו האדמה מאשר שייתפס משוטט בבתי זרים.
“אבל יש בו חיסרון אחד.” אמרתי, זוקר את אצבעי מעלה, “הדלת פתוחה, ונראה שמישהו רואה טלוויזיה בחדר הסמוך, אני מניח שזה הסלון.”
“אז אולי נוותר על כל העניין?” הציע בפעם האלף.
“הדלת באמת מפריעה. לא נוכל לסגור אותה, כי ישימו לב לדלת שזזה מעצמה. וגם לא נוכל להסתובב בחדר כשהיא פתוחה.”
חברי הטוב הנהן בהסכמה.
“אבל תן לי להציץ רק עוד פעם אחת אחרונה.”
התרוממתי שוב, הפעם קצת יותר מהר ממקודם, החדר נפרש מולי בשנית, סקרתי אותו מצד לצד. עכשיו שמתי לב גם לשטיח שכיסה את הרצפה מקיר לקיר. הזזתי את ראשי לשמאל, והבטתי אלכסונית בקיר הסמוך, מעל המיטה נתלתה תמונה של חתול שמן ומשופם, הוא נראה כמו אציל מימי הביניים. איזו תמונה מגוחכת, חשבתי לעצמי. הסבתי את פניי לימין ובחנתי את הקיר שאמור להיות משותף לחדר ולסככה, יש! יש שם חלון! נראה שחידת הסככה עלולה להיפתר. צמצמתי את עיניי ונצמדתי אל הזגוגית, מנסה לראות מה נמצא מעבר לחלון השני, אבל לראות בבהירות דרך שתי זגוגיות זה דבר קשה מאוד, רק חשיכה עמומה התערבלה לה אי שם, אם אוכל להתגנב אל החדר, סביר להניח שאראה מה נמצא מתחת לסככה. רכנתי מטה וחייכתי אל חברי, הוא הביט בי במבט מיואש, “אוי לא.”
