משהו מסויים ישב בתוכי, וגדל מיום ליום, מצפה שאתייחס אליו כבר. כשהפכתי ברגש הזה שוב ושוב, הבנתי מה חסר לי – הרפתקה. הצרה היא, שהרפתקה משמעה הליכה אל הנודע, והלא נודע לא חייב להיות נחמד אלייך. אסביר, טיסה ליפן – זאת בוודאי הרפתקה נהדרת. הבעיה היא, מה לעשות מיד אחרי שאתה נוחת. האנשים החופשיים ברוחם יגידו – מה השאלה בכלל? פשוט מגיעים וזורמים. הלוואי והייתי חופשי כמוהם. באשר לי, חוויות לא נעימות מהעבר טמעו בי היטב את ההבנה שלא כל דבר עלול להיות נחמד ואפילו נעים. לדוגמא: להיתקע בתחנת אוטובוס בלי מנוס מהשמש הלוהטת כשבקבור המים שלך כבר התרוקן מתוכנו לפני חצי שעה. או, לשלם כסף עבור משהו ואז לא להינות ממנו בכלל, ואפילו ההפך. אתם, החופשיים, תגידו שאני נותן לחוויות שליליות לעצור אותי מלנסות דברים חדשים, ויודעים מה? במקום מסוים אני מסכים איתכם. זאת הסיבה שבגללה אני יושב עכשיו על ספסל בטבריה וכותב את המילים האלו תוך מלחמה עיקשת עם זבוב טורדני במיוחד.
אז כן, אני מתעתד לתעד את מחשבותיי ורשמי מהטיול הקצר הזה, ולהעלות אותן לכאן. אני מרגיש שכדאי שאפרט קצת יותר על הטיול, ועל מה אני מקווה להשיג ממנו. בתור התחלה, יצאתי אל הטיול הזה בתחבורה הציבורית. אם הייתם מכירים אותי, הייתם יודעים שיש לי רכב (הונדה סיוויק 2008 היברידית) שאני מאוד אוהב. אז למה לחכות לאוטובוסים ולהצטופף בתוכם? אני חושב שגם אני לא ממש יודע. משהו בי מספר לי שבלי רכב אהיה הרבה יותר נוכח – מכורח הנסיבות – במקום שבו אהיה. טיול עם רכב מרגיש לי מעושה מדי, אני הולך רק לאן שאני רוצה ללכת, בלי להיתקל סתם כך בדברים. לכן העדפתי ללכת בדרך הארוכה. (על אף הדברים הנבזיים שכתבתי עליה לפני כן).
כבר כתבתי מספיק, אכתוב עוד בהמשך היום, עכשיו מחכה לי משקה חלבון שאני צריך לשתות כדי להעלים את הגרגורים שעולים מבטני.
