ביישוב קטן לא רחוק מירושלים, למד ילד בשם דני בן שבת בכיתה א’ בתלמוד תורה.
מסיבה לא ברורה, אמא שלו תמיד הלבישה אותו בחולצות טריקו ירוקות, ולכן החברים שלו קראו לו בצחוק “מלפפון”.
דני היה קצת שונה משאר הילדים. ולא, “שונה” לא אומר מוזר. הוא פשוט היה ילד סקרן. הוא רצה להכיר ולגלות כל דבר, ואהב מאוד לצייר.
בתלמוד התורה הכול התנהל פחות או יותר באותה שגרה. בבוקר מגיעים לבית הספר, לומדים, אחר כך אוכלים, שוב לומדים, ואז חוזרים הביתה.
לדני, שהיה רק בן שש, הכול הרגיש די שגרתי.
יום אחד הוא יצא מהכיתה ועמד והסתכל על כמה ילדים ששיחקו כדורגל, כשלפתע שמע מאחוריו קול נשי לא מוכר:
“אדום… улаан өнгө. לבן… цагаан өнгө…”
דני הסתובב וראה את האישה האסייתית שהתחילה לעבוד בניקיון בבית הספר רק לאחרונה. נראה היה שהיא לומדת עברית.
“אדום… улаан өнгө. לבן… цагаан өнгө…”
היא מלמלה לעצמה תוך כדי עבודה.
בלי לדעת בדיוק למה, דני רץ אחריה. כשהגיע אליה, נופף בידו ואמר:
“שלום!”
האישה חייכה אליו בחביבות.
“Hi, hamud!”
אמרה והמשיכה בדרכה.
משום מה, האישה הזאת סקרנה מאוד את דני, והוא החליט שהוא רוצה לתת לה מתנה.
בערב, כשחזר הביתה, ישב ומלמל לעצמו:
“מה אני יכול לתת לה?”
שירה, אמו של דני, הבחינה בו ושאלה מה קרה.
דני סיפר לה את כל מה שקרה וגם מה הוא רוצה לעשות.
שירה חשבה לרגע ואמרה:
“נראה שהאישה הזאת עדיין לא יודעת עברית כל כך טוב. ואתה, חמוד שלי, עדיין לא יודע לכתוב. אז בוא נעשה ככה: אם שמעת את האישה החדשה מסתובבת ואומרת ‘אדום’, ‘לבן’, כנראה שהיא לומדת עברית. אז אולי תצייר לה ציור?”
דני חייך, לקח דף ועפרונות צבעוניים והתחיל לצייר.
באיאסה קמה מוקדם כרגיל, לבשה את בגדי העבודה שלה ומיהרה לצאת מהבית.
רק כמה ימים קודם לכן היא הגיעה לעבוד ביישוב קטן ושקט, והשתדלה מאוד לעשות את עבודתה על הצד הטוב ביותר.
יום קודם לכן ביקשה ממנה האישה שתיווכה לה את העבודה לעזור גם בניקיון הבוקר של בית ספר נוסף, ולכן באותו בוקר שוב יצאה מוקדם לעבודה.
גם היום הכול בתלמוד התורה התנהל כרגיל.
באיאסה עבדה כרגיל, וכשהסתובבה ראתה את הילד החמוד שעקב אחריה אתמול. הוא עמד שם ובידו דף מקופל.
היא בירכה אותו לשלום ושאלה איך היא יכולה לעזור לו.
במקום לענות, הילד פשוט הושיט לה את הדף שבידו.
באיאסה פתחה אותו בסקרנות.
על הדף היה ציור של פרח עם עלי כותרת אדומים וגבעול ירוק. מאחוריו היו הרים כחולים, שמיים כחולים ושמש צהובה.
באיאסה עמדה והביטה בציור בפליאה, ואז הילד הצביע על הפרח ואמר:
“אדום. זה אדום. אדום. תגידי אחריי.”
באיאסה חזרה אחריו בלי לחשוב:
“אדום…”
פניו של הילד אורו.
“ירוק! זה ירוק!”
“ירוק…”
הילד התלהב עוד יותר. הוא הצביע על ההרים ואמר “כחול”, אחר כך על השמש ואמר “צהוב”, מילה אחר מילה.
באיאסה כבר הבינה מה הוא רוצה ממנה, וחזרה בצייתנות על כל מילה שאמר.
“אני אביא לך עוד אחד מחר!” אמר הילד בשמחה ורץ משם.
למחרת, כשבאיאסה הגיעה לעבודה כרגיל, אותו ילד שוב חיכה לה עם ציור ביד.
הפעם היו בציור שמיים כחולים, עננים לבנים ושמש. אבל השמש כבר לא הייתה צהובה כמו אתמול — היא הייתה כתומה. הדשא נשאר ירוק, אבל הפרחים כבר לא היו אדומים. הם נצבעו בצבעים אחרים.
כל ציור חדש הביא איתו צבע חדש.
וכל צבע חדש הביא איתו מילה חדשה.
כך זה נמשך גם למחרת, וגם ביום שאחריו.
עד שיום אחד חזרה לעבודה העובדת שעבדה שם קודם, ובאיאסה הפסיקה לעבוד בתלמוד התורה.
הזמן עבר.
חלפו כמה חודשים.
יום אחד, בדרכה למכולת, עברה באיאסה ליד תלמוד התורה.
לפתע שמעה מישהו קורא:
“Hi!”
באיאסה הסתובבה בבהלה.
מולה עמדה עובדת הניקיון של תלמוד התורה.
באיאסה בירכה אותה בחזרה, ואז האישה הושיטה לה שקית מלאה בדפים מקופלים.
באיאסה הביטה בה בפליאה ושאלה מה זה.
האישה התחילה להסביר.
שמה היה נעמה. בגלל כאבים ברגל היא נאלצה להתאשפז, ובמשך קצת יותר מחודש באיאסה עבדה שם במקומה.
לאחר שנעמה החלימה וחזרה לעבודה, ילד קטן אחד התחיל להגיע אליה בכל יום עם ציור ביד.
“תתני את זה לבאיאסה.”
כך היה אומר, ומיד רץ משם.
בהתחלה נעמה לא הבינה מה הוא רוצה ממנה.
“מה זה עכשיו?” חשבה לעצמה, ואפילו זרקה כמה מהציורים הראשונים בלי לייחס להם חשיבות.
אבל למחרת הילד הגיע שוב.
וגם ביום שאחריו.
וגם ביום שאחריו.
בסופו של דבר החליטה נעמה לברר מה הסיפור.
היא שאלה את האחראים במקום, ביררה פה ושם, ולבסוף גילתה שבזמן שנעדרה עבדה שם באופן זמני אישה אסייתית בשם באיאסה.
מאותו יום התחילה נעמה לשמור כל ציור שהילד הביא ולהכניס אותו לשקית.
באיאסה הביטה בשקית המלאה בדפים, הוציאה אחד מהם ופתחה אותו.
זה היה ציור של דני, בדיוק כמו פעם.
בציור עמד ילד לבוש בירוק, ולידו היו כמה אותיות בעברית, כתובות בכתב ילדותי ומהוסס.
באיאסה הביטה בהן לרגע וחיברה אות לאות.
דני.
הילד בירוק היה דני עצמו, וליד הדמות הוא כתב את שמו.
הוא כבר למד לכתוב את השם שלו.
באיאסה לקחה דף נוסף ופתחה גם אותו.
הפעם לא היו בו אותיות.
הייתה שם קשת בשבעה צבעים, ועל כל אחד מהצבעים היה כתוב מספר:
1, 2, 3, 4, 5, 6, 7.
כנראה שעכשיו דני רצה ללמד את באיאסה גם מספרים.
באיאסה הודתה לנעמה, לקחה את שקית המכתבים וחזרה הביתה.
ברגע שהגיעה, שפכה את כל המכתבים על השולחן ועברה עליהם אחד־אחד.
מכל מה שראתה, היא הבינה דבר אחד בלבד:
התלמידה באיאסה אמנם נעדרה מהשיעורים במשך כמה חודשים, אבל המורה דני המשיך לשלוח לה את חומר הלימוד.
למחרת בבוקר חזרה באיאסה לתלמוד התורה.
היא חיפשה את דני בין הילדים, כשלפתע שמעה קול קטן וחמוד קורא:
“באיאסה!”
באיאסה הסתובבה בשמחה.
אבל היא לא קראה לו דני.
“המורה!”
מאז עברו שלוש שנים.
הילד הקטן שנהג לצייר לה ציורים כבר בן תשע, אבל הוא עדיין ממשיך ללמד את באיאסה עברית.
רק שהמכתב האחרון שנתן לה היה קצת שונה.
100 × 100 =
69 × 69 =
כנראה שדני החליט ללמד את באיאסה גם את הדברים שהוא עצמו לומד עכשיו.
אבל באיאסה הרי יודעת לחשב את התרגילים האלה בראש.
היא לא סיפרה את זה למורה שלה.
בשקט כתבה את התשובות ושלחה את הדף בחזרה לדני.
ככל שהעברית של באיאסה השתפרה, כך המורה דני המשיך למצוא דברים חדשים ללמד אותה.
כתוב תגובה
