תל אביב
אחרי כמה חודשים של עבודה בבית החולים בבני ברק, הגבלות הקורונה החלו סוף־סוף להתמתן, ומוסדות ומקומות שונים שהיו סגורים החלו לחזור לפעילות.
הסיפור הזה קרה לבאיאסה ביוני 2021.
אחרי תקופה ארוכה, היא שמחה מאוד לחזור ולעבוד בתל אביב.
הפעם התחילה באיאסה לעבוד במתחם ספורט גדול בדרום תל אביב.
המקום היה עצום.
היו בו בריכת שחייה, חץ וקשת, סמבו, ג’ודו, מגרש כדורסל ועוד כל כך הרבה דברים, שכמעט לא היה חסר בו דבר.
אבל הדבר המיוחד ביותר במקום לא היה מתקני הספורט, אלא האנשים שהגיעו אליו.
במקום התקיימו פעילויות ספורט, טיפול ושיקום עבור אנשים שנפגעו פיזית במלחמות או מסיבות אחרות, אנשים המשתמשים בכיסאות גלגלים, וכן אנשים עם לקויות ראייה ושמיעה.
מנהלת צוות הניקיון נקראה סופי.
סופי הייתה אישה גאורגית נמוכת קומה, ובכל מקום שבו הייתה, היה אפשר לשמוע את קולה. כמעט תמיד היא הסתובבה כשהיא קוראת למישהו, או נותנת למישהו הוראות בקול רם.
יום אחד קראה סופי לבאיאסה ואמרה לה להגיע בדחיפות למגרש הכדורסל.
— עוד מעט יגיעו לכאן אנשים לשחק כדורסל. תנקו ותסדרו הכול מהר!
הורתה.
באיאסה לא הייתה היחידה שנקראה לשם באותו יום. גם שאר עובדי הניקיון הגיעו כולם למקום.
על באיאסה הוטל לנקות ולסדר את הקומה העליונה.
בזמן שעבדה, החלו להישמע מלמטה קולות של כדורים הפוגעים ברצפה, מעורבים בשיחות ובצחוק של אנשים.
כנראה שהם כבר הגיעו.
באיאסה הפסיקה לרגע את עבודתה והביטה מהקומה העליונה למטה.
למטה כבר התאספו לא מעט אנשים.
צעירים שישבו בכיסאות גלגלים נעו במהירות ובמיומנות מרשימה ברחבי המגרש, מסרו את הכדור זה לזה וזרקו לסל.
באיאסה עמדה והתבוננה בהם בסקרנות במשך כמה רגעים.
כעבור זמן קצר הכניסו למגרש בחור נוסף בכיסא גלגלים. כמה אנשים ליוו אותו.
כשהביאו והניחו לידו כיסא גלגלים ספורטיבי, דומה לאלה שבהם השתמשו השחקנים על המגרש, הבחור קם על שתי רגליו.
בעזרת אדם שהיה לצדו הוא עבר לשבת בכיסא הספורטיבי, ולאחר מכן קיבעו את רגליו כדי שלא יזוזו.
“אה… אז הוא לא איבד את רגליו והוא גם לא משותק.”
חשבה באיאסה.
היא מעולם לא ראתה שם קודם את הבחור הצעיר הזה, ולא ידעה מדוע הוא עומד לשחק כשהוא יושב בכיסא גלגלים.
כנראה שמתוך סקרנות היא בהתה בו קצת יותר מדי.
לפתע הרים הבחור את ראשו והביט למעלה.
ואז הסתכל היישר על באיאסה.
כשהבינה שהוא הבחין בכך שהיא מסתכלת עליו, באיאסה לא ידעה מה לעשות ונשארה לעמוד במקומה לרגע.
אבל הבחור הביט בה וחייך.
ואז הרים את ידו ונופף לה לשלום.
באיאסה חייכה ונופפה לו בחזרה.
זה היה הכול.
הם לא החליפו ביניהם אפילו מילה אחת.
באיאסה אפילו לא ידעה את שמו.
כעבור זמן קצר היא חזרה לעבודתה, והמפגש הקצרצר של אותו יום נשאר מאחור, כמו ימים רבים אחרים בחייה.
כמעט ארבע שנים חלפו.
באיאסה הגיעה לכמה ימי חופשה במקום נופש סמוך לטבריה.
ערב אחד היא ישבה בחוץ עם האייפד שלה, כתבה מדי פעם משהו ומדי פעם הביטה סביבה.
לפתע אחד הבחורים שישבו ליד שולחן סמוך נראה לה מוכר מאוד משום מה.
“איפה ראיתי אותו?”
באיאסה ניסתה להיזכר, אך לא הצליחה.
ואז גם הבחור הביט בה במשך כמה רגעים ולפתע חייך.
ואז…
הוא נופף לה לשלום.
משום מה, המראה הזה היה מוכר מאוד לבאיאסה.
מבלי לחשוב, גם היא חייכה ונופפה לו בחזרה.
כעבור רגע קם הבחור והתחיל ללכת לעברה.
הם בירכו זה את זה ושוחחו זמן מה.
לשניהם היה נדמה שהאדם שמולם מוכר להם, אך אף אחד מהם לא הצליח להיזכר היכן ומתי ראו זה את זה.
— נדמה לי שכבר נפגשנו איפשהו בעבר.
— גם לי זה מרגיש ככה.
אבל לא משנה כמה ניסו להיזכר, הם לא מצאו את התשובה.
לבסוף הם שוחחו עוד מעט ונפרדו.
הפעם, לעומת זאת, הם לפחות למדו את השמות זה של זה.
ולפני שנפרדו, צחקו והבטיחו שאם ייפגשו שוב איפשהו:
— בפעם הבאה אנחנו חייבים לזכור!
כמה חודשים חלפו מאז אותו מפגש.
יום אחד נתקלה באיאסה במקרה באדם שעבד איתה בעבר בתל אביב.
הם ישבו ודיברו על העבודה הישנה ועל האנשים שהיו שם, כשלפתע אותו אדם אמר:
— כל כך אהבתי לראות את האנשים בכיסאות הגלגלים משחקים כדורסל.
ברגע ששמעה את המילים האלה, תמונה מלפני שנים התבהרה לפתע בראשה של באיאסה.
מתחם הספורט.
הקומה העליונה.
מגרש הכדורסל.
הצעירים בכיסאות הגלגלים.
ואז…
בחור אחד שקם על שתי רגליו, עבר לשבת בכיסא גלגלים ספורטיבי ורגליו קובעו במקומן.
איך שהביט למעלה וחייך.
איך שנופף בידו.
באיאסה הבינה פתאום.
זה היה הוא.
רק עכשיו נזכרה מדוע הוא נראה לה מוכר כל כך כשפגשה אותו שוב ליד טבריה.
החיים הם דבר מוזר.
יש אנשים שאנחנו עובדים איתם במשך שנים ורואים כמעט בכל יום, ובכל זאת, כעבור זמן הם כמעט ואינם נשארים בזיכרון.
ולעומת זאת, מפגש של כמה רגעים בלבד עם אדם שראינו אולי פעם אחת בחיים — מבט קצר, חיוך ונפנוף יד — יכול להישאר איפשהו בזיכרון במשך שנים.
ואז, כמעט ארבע שנים מאוחר יותר, החיים מביאים את אותם שני אנשים שוב לאותו מקום ומפגישים ביניהם.
רק מאוחר יותר גילתה באיאסה שבאותה תקופה הבחור התאושש מפציעה קשה ברגלו.
כעת רגלו כבר החלימה לחלוטין.
הוא לא רק חזר למגרש, אלא הפך לשחקן כדורסל מצליח אף יותר מבעבר.
בכל פעם שבאיאסה ראתה אותו, היא התחילה לחשוב גם על חייה שלה.
פעם היא הצטערה מאוד על כך שנאלצה לעזוב את עבודתה כעיתונאית, מקצוע שבו עבדה במשך שנים, והייתה מתעצבת כשחשבה על מה שאיבדה.
אבל בחיים אי אפשר לעמוד לנצח מול דלת שכבר נסגרה.
לפעמים צריך להתחיל ללכת בדרך אחרת.
ובהתחלה, אף אחד לא יודע לאן הדרך הזאת תוביל.
אולי אילו באיאסה לא הייתה עובדת כמנקה בתל אביב, היא לא הייתה עומדת באותו יום בקומה העליונה של מתחם הספורט.
ואז אולי מעולם לא הייתה פוגשת את הבחור שהביט אליה מלמטה, חייך ונופף לה לשלום.
בכל פעם שבאיאסה רואה את אותו בחור, שהתגבר על תקופה קשה וחזר שוב למגרש, היא מרגישה קצת יותר אסירת תודה על החיים שיש לה עכשיו.
לפני שנים הם אפילו לא ידעו זה את שמו של זה. הם רק חייכו ונופפו לשלום.
והיום, הבחור ההוא הוא אחד האנשים שנותנים לבאיאסה השראה.
כתוב תגובה
כתוב תגובה
