לא אכפת לו 1

שעת ערב מוקדמת. גבר מגולח נכנס בפתח המכולת השכונתית.

הנער שמאחורי הדלפק — כבן שבע עשרה, כנראה בנו של הבעלים — זינק ממקומו ומיהר להניח את הטלפון הפוך על המשטח. “כן אדוני, מה בשבילך?” שאל בקול שביקש להישמע שירותי.

הגבר העביר מבט מהיר על המדפים, ואז השפיל עיניים אל הצג הבוער שבין אצבעותיו.

“עוגיות ‘חיוכים’ עם המילוי הוורוד. כותונת לילה של מיקי מאוס, ורודה, מידה מדיום. ואה… אדוויל וכדורי שינה.”

הוא קבע את עיניו בילד שלפניו והניח על העץ השחוק שטר מקופל של מאה שקלים. “תשאיר לעצמך עשרה אחוזים טיפ,” אמר. פניו נותרו חתומות, ללא צל של חיוך.

“אה… כן, תודה,” פלט הנער, בלע את רוקו והחל לאסוף את המוצרים אל השקית.

שרשרת הפריטים שעברה תחת ידיו התחברה במוחו רק כשאורות הבלמים של מכוניתו של האיש כבר נעלמו בסמטה. הוא קפא במקומו, בוהה בשולחן הריק.