חפרפרת ענקית התנגשה בדלת בקול חבטה עמום, חיפשתי את המקל החד שלי, כפותיי המחורצות גיששו מאחורי גבי כאילו היו יצור נפרד ממני. ידידי הטוב סימן לי בעיניו הצידה, לימין, אכן, הנה זה, אחזתי בו חזק והבאתי אותו לפניי, מביט על חודו, מאשר את יעילותו במבטי. כריתי אוזן היטב, שום צליל לא בקע מעבר לדלת, ייתכן שהחפרפרת הסתלקה, יתכן שהיא עדיין שם, רובצת.
“מה לעזאזל,” לחש ידידי, “היא החליטה להירדם וזהו?”
הנדתי בראשי כמתנער מהשערות כלשהן, “תלוש את שפמי שערה שערה אם יש לי מושג מה קורה שם, מעבר לדלת.”
ידידי ליטף את שערות שפמו שלו בעודו מהרהר, מבטו לא מש מדלת העץ הקטנה. השארתי אותו למחשבותיו והלכתי לאחור מבלי להסב את פניי, התיישבתי מוכנית על גבעת אדמה קטנה, המקל החד נח על רגליי.
“כמה זמן כדאי לנו לחכות?” שאל ידידי, מתיישב על האדמה במקום שבו עמד. “לא יותר מדי זמן, אם היא ישנה נהרוג אותה וזהו.” ידידי התחלחל לשמע תשובתי, “זה לא קצת יותר מדי?”
עיוויתי את אפי כאילו אני חושב על זה קצת, אבל לעומק, “אולי, אבל מה אכפת לנו?” “אני מניח שמה ששנוא עלייך אל תעשה למכרסם אחר.” מצחי נפל מעט במורת רוח, רגישותו של ידידי נגעה לליבי, תפסתי שהאכזריות שלי לא הייתה במקום. הוא הבין מהבעת פניי מה אני מרגיש ולא הוסיף לדבר, רק ראשו רכן לרגע בהבעת תודה, עיניו עצומות אך למחצה.
הדקות נקפו, שיחקתי במקל החד בידיי, משליך אותו מכף אל כף, ידידי החל לנחור קלות, הנחתי לו לנמנם, לא היה נראה שנשקפת לנו סכנה מיידית כלשהי. בחיי, מתי יצא לנו לבלות ככה, דקות ארוכות בדממה? נראה שימי הנעורים חלפו יותר מהר מליל קיץ. השתקתי את מחשבותיי וכריתי אוזן, עדיין דממה, רק נחירותיו החרישיות של ידידי שטו בחלל החדר כמו דוגית בים רוגע. האם גם הוא חושב לפעמים על העבר? אני בספק, ידידי הוא מסוג השפנים שחושבים רק על הארוחה הבאה, או, אם זאת עונת החיזור, על הארנבת הבאה. לפעמים אני מקנא בפשטות שלו, למרות שלרוב אני קצת בז לה בליבי. באמת, יותר נוח לחיות ככה, בלי להטיל בעצמך ספק מדי פעם, בטח גם קל יותר למות. איך שלא תחיה, המוות עלול לתפוס אותך בכל רגע, אז איך אפשר שלא לחשוב מדי פעם? איך אמר שפנה דקאר, אני חושב משמע אני לא מת, באמת יש שפנים עם שכל, חבל שלינשוף לא אכפת אם יש לך שכל או לא, מבחינתו אתה ארוחה איך שלא תסתכל על זה. וגם החפרפרות הארורות, מגששות באפילה הנצחית של בטן האדמה ולא חסות על ביתו של שפן ששכח לסגור הדלת, אם אחת מהן תמצא את דרכה אל המחילה שלך, ייקח לך שבועות לסדר אותה מחדש, ואם זאת עונת החיזור, בהצלחה עם למצוא נקבה שלא תסתובב למראה הדירה המוזנחת ותקפץ הלאה אחת ושתיים.
הזמן חלף כהרגלו, בהיתי בכמה שורשים שנתלו מתקרת המחילה כשחברי נחר נחירה אחת חזקה מהרגיל, השתנק, ופתח עיניים מבולבלות לאט, כאילו הנחירה המוגזמת העירה אותו מחלום מציאותי במיוחד. “יש חדש?” שאל אותי בקול צרוד משינה. “אין חדש תחת הירח.” עניתי בשלווה, מנסה להעניק לו נחיתה רכה יותר אל המציאות. “לעזאזל עם החפרפרות האלו.” אמר והיטיב את תנוחתו על תלולית העפר, “לא נותנות לשפן לישון כמו שצריך.”
