מיומנו של דורמן (שומר הבר)

פרק חמישה עשר: שקט של אחרי הסערה, עצמאות ועייפות ברוכה

הלילה הזה התחיל בצורה שונה מהרגיל, בקצב אחר, רגוע יותר, כמעט מהוסס. יש לילות שבהם האוויר טעון בחשמל, במתח שמרגישים בקצות האצבעות, ויש לילות, כמו יום שלישי הזה, שבהם האוויר טעון בעיקר בעייפות מתוקה וקולקטיבית של מדינה שלמה. הגעתי לפאב בשעה הקבועה שלי כדי לעזור לבעלי הבית. התפקיד שלי ברור כשמש: אני הפנים של המקום, הסמכות שעומדת בחזית, הדורמן שמוודא שכל בורג במכונה הזו דופק כמו שעון שוויצרי. אבל הלילה, המשימה העיקרית שלי לא הייתה סינון קשוח או הרגעת רוחות סוערות, אלא פשוט להיות שם – נוכח, יציב כמגדלור, ברחוב שהחליט פה אחד לקחת פסק זמן מהמרוץ.
השעה הייתה כבר תשע בערב. בדרך כלל בשעה כזו העיר כבר מתחילה לבעור, האספלט פולט חום של אנשים שמחפשים לאן לשפוך את האנרגיה שלהם, אבל הרחוב היה שקט להפליא, כמעט סטרילי. המדרכות הרחבות היו ריקות, וצליל הצעדים של עובר אורח בודד בצד השני של הכביש הדהד למרחקים כאילו מדובר באולם קונצרטים ריק. בחצי שעה הראשונה של המשמרת לא נכנס אף אחד. עמדתי שם, גבי אל הדלת, סורק את האופק הריק, מחכה לסימן חיים ראשון שיפר את הדממה הלבנה הזו.
רוקנרול בתוך השקט
רק בשעה תשע וחצי הגיע הזוג הראשון. הם צעדו לאט, כתף אל כתף, נראו כאילו הם מחפשים מפלט מהדממה המעיקה שבחוץ. כשראו אותי עומד שם, חייכתי אליהם את החיוך המקצועי שלי – זה שמשלב ביטחון של שומר עם הכנסת אורחים של חבר. “ערב טוב, חבר’ה,” אמרתי להם בשקט. ברגע שהם פתחו את דלת העץ הכבדה, האווירה השתנתה בבת אחת ב-180 מעלות. מתוך החלל החשוך והממוזג פרצה מוזיקת רוקנרול משובחת, דיסטורשן עוצמתי של גיטרות שנתן קונטרה מושלמת לשקט התעשייתי של הרחוב. הזוג נכנס פנימה, התיישב על כיסאות הבר הגבוהים והזמין משקה ראשון. ראיתי דרך הזכוכית איך הכתפיים שלהם צונחות והגוף נרפה לאט-לאט, משתחרר סוף סוף לתוך הקצב המנחם.
אני נשארתי בחוץ, שומר על עמדת התצפית שלי. חלק מהעבודה שלי כדורמן היא לא רק לבדוק תעודות או למנוע כניסת טיפוסים בעייתיים, אלא גם לשמש כמארח. אני הנקודה הראשונה שיוצרת קשר עין עם הלקוח. “חבר’ה, אתם מוזמנים אלינו,” קראתי בקול מזמין לכמה אנשים בודדים שעברו במקרה במדרכה ממול. אמרתי את זה עם כל הלב, מנסה להעביר להם שמאחורי הדלת הזו מחכה להם עולם אחר, עולם שבו המוזיקה חזקה והבירה קרה.
הלילה שאחרי המנגלים
הלילה הזה היה הלילה של “אחרי יום העצמאות”. כל מי שחי כאן ונושם את המדינה הזו יודע בדיוק מה זה אומר: ישראל כולה נמצאת במין “האנגאובר” לאומי רב-ממדי. הרחוב היה שומם כל כך שאפילו כלב לא נראה בחוץ משוטט. כולם היו גמורים מהיום הארוך והאינטנסיבי הזה – חלק בילו שעות ארוכות מעל ענני העשן של המנגלים בפארקים הציבוריים, חלק חזרו מטיולים מתישים מצפון לדרום בדרכים פקוקות, וחלק סתם נשרפו בשמש היוקדת בחוף הים.
לאותם אנשים פשוט לא נשאר כוח פיזי או מנטלי לצאת ולבלות שוב בתוך ההמולה. העייפות ניצחה את הרצון לצאת לבירה, וזה בסדר גמור. זה חלק מהמחזוריות הטבעית של העיר והחגים שלה. אבל עבור אותם בודדים שכן החליטו לקום מהספה ולצאת החוצה, הפאב שלנו הפך באותו לילה לסוג של נווה מדבר, מקום מקלט מהעייפות הכללית.
חמשת המופלאים ושנות השמונים
בשעה עשר וחצי, כשכבר התחלתי להשלים עם העובדה שזה הולך להיות לילה אינטימי של איש אחד וזוג, הופיעה פתאום מהחשיכה חבורה של חמישה חבר’ה. הם הגיעו באנרגיות גבוהות, צוחקים ומדברים בקול רם, כאילו הם הביאו איתם את המסיבה בכיס. הם ראו שיש מקום בשפע על הבר והתיישבו בשורה ארוכה. כל אחד מהם הזמין משקה – בירה, וויסקי, צ’ייסר בצד – והברמנים שלנו, שתמיד יודעים לתת שירות מהיר ומחייך גם כשהמקום לא מפוצץ, התחילו לפנק אותם מיד.
המוזיקה בפנים עשתה תפנית חדה ועברה ללהיטים הגדולים של שנות השמונים. הצלילים הסינתיסייזרים של העשור ההוא תמיד מצליחים להרים את המורל, במיוחד בלילות שהם “בין לבין”. החבורה הזו פשוט הרימה את המקום; הם שתו, שרו בשקט עם המילים ושמחו, כאילו הם הגיעו כדי לפצות על כל אלה שנכנעו לעייפות ונשארו לישון בבית. בתוך הפאב נוצרה אווירה מעולה, כזו שגורמת לך בתור דורמן לשכוח לרגע את העובדה שאתה עומד על הרגליים כבר שעות.
קיפול הרחבה ואורות ראשונים של שגרה
השעות עברו בנעימים וברוגע יחסי. בין שיחה קצרה עם הברמנים שיצאו רגע לנשום אוויר לבין מבט לרחוב שפה ושם הופיעו בו רכבים בודדים, הגענו לשעה שלוש בבוקר. בשלב הזה, אחרוני האורחים – חמשת החבר’ה והזוג מהתחלה – התחילו להתארגן לתזוזה. כל אחד הלך לדרכו שלו בצעדים קצת פחות יציבים מאשר כשנכנסו. לחלקם עזרתי לעצור מונית ולחלקם רק שלחתי לילה טוב עם טפיחה קלה ומכבדת על השכם כשיצאו לאוויר הלילה הקריר.
ניגשתי למשימה האחרונה והפיזית של המשמרת – קיפול הרחבה הקדמית. המחסומים הניידים, המאפרות הכבדות, הכיסאות שסודרו בחוץ לטובת המעשנים. זה הרגע הסמלי שבו הכל חוזר לקדמותו. השקט שוב השתלט על הרחוב, אבל הפעם זה היה שקט של סיפוק, לא של שממון. עזרתי לבעלי הבית לסגור את הקצוות האחרונים בתוך הבר, נשמתי עמוק את האוויר הצלול של לפנות בוקר והרגשתי שהמשמרת הזו, למרות שהייתה רגועה בסטנדרטים שלנו, הייתה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי לנחות חזרה לשגרה אחרי יום העצמאות הסוער.
עוד לילה נרשם ביומן המדרכה שלי. לילה שבו הרוקנרול ניצח את השקט, והצלילים של שנות השמונים נתנו לנו קצת נחת. ככה עבר עוד לילה אצלנו בפאב.