מיומנו של דורמן (שומר הבר)

פרק שבעה עשר: הצלקות שמתחת לג’קט – על סליחה, גורל ושליחות

לפעמים, כשאנשים עוברים ליד עמדת הדורמן בכניסה לפאב, הם רואים רק אדם שעומד. מהצד, זה יכול להיראות כמו העבודה הכי משעממת בעולם. אין תנועה פיזית מתמדת, אין סחיבת משקלים (לרוב), ואתה פשוט… נמצא שם. אבל האמת היא שזו עבודה שדורשת ערנות שיא בכל שבריר שנייה. העיניים שלך חייבות לסרוק את הרחוב ללא הפסקה, לנתח את שפת הגוף של העוברים והשבים עוד לפני שהם הגיעו אליך, ובמקביל לבדוק את הנכנסים. זו עבודה שהופכת למסוכנת ברגע אחד של חוסר תשומת לב. אם אתה לא חד, מישהו יכול לשלוף סכין או להתחיל קטטה משום מקום. זה קרה לי לא מזמן – מישהו ניסה לבדוק אותי, ללכת איתי מכות, אבל הוא הבין מהר מאוד שאני לא פראייר בכלל. הראיתי לו מי אני ושיש גבול ברור שלא חוצים אצלי.
כדי להיות דורמן באמת טוב, לא מספיק שיהיו לך שרירים או מראה מאיים. אתה חייב לשלב בתוכך שלושה אלמנטים קריטיים: נדיבות, אדיבות ותקיפות. בלי השילוב העדין הזה, ובלי הבנה עמוקה של הסכנות האורבות בכל פינה ברחוב, אתה פשוט לא יכול לשרוד במקצוע הזה – לא כדורמן ולא כמאבטח. והסכנות? הן לא תיאורטיות. הן אמיתיות, הן חדות, והן משאירות צלקות שלא תמיד רואים מתחת לבגדים.
הלילה ששינה הכל: מועדון הסוסים בדרום
אני רוצה לחזור איתכם שש שנים אחורה, לתקופה שבה עבדתי בדרום הארץ. הייתי דורמן במועדון לילה מיוחד – מקום שבמהלך היום פעל כמסעדה משפחתית, ובלילה לבש בגדי חג והפך למועדון עם ליין מסיבות משתנה. באותו יום שלישי גורלי, היה לנו ליין של חוגרים – מסיבת חיילים. היינו שלושה דורמנים במשמרת: אני עמדתי בחוץ, שומר הסף בכניסה לרחבת הסלקציה, ושני האחרים פיטרלו בתוך המועדון כדי לשמור על הסדר הפנימי.
הערב התחיל בטון גבוה ואנרגטי. הלהקה שהייתה על הבמה נתנה הופעה מצוינת, האנשים רקדו, שתו ונהנו, והכל זרם לפי התוכנית. בשלב מסוים הגיעה למועדון חבורה של בני 18 שרצו להיכנס. בדיוק באותו רגע יצא החוצה אחד הדורמנים שהיה בפנים, אמר לי “תכניס אותם” וחזר פנימה. שניים מהחבר’ה הצעירים האלה הגיעו רכובים על סוסים – מחזה לא שגרתי אפילו לאזור הדרום. אחד מהם קשר את הסוס שלו רחוק מהמועדון, אבל השני קשר את הסוס שלו ממש מול הכניסה לרחבת הסלקציה שלי.
השעה הייתה אחת עשרה בלילה כשהבלגן התחיל. שני הדורמנים האחרים יצאו פתאום החוצה, ואחד מהם היה שיכור לגמרי והחזיק כוס אלכוהול ביד. במקום לשמור על המקום, הם החליטו “להשתעשע” עם הסוס הקשור. הם התירו את הקשר, והדורמן השיכור עלה על הסוס והתחיל לרכוב עליו, בעוד חברו מעודד אותו וצוחק, במקום לעצור את הביזיון הזה. הידיעה שמישהו מתעסק עם הסוס הגיעה מהר מאוד לאוזני הבעלים שהיה בתוך המועדון. הוא וחבריו יצאו החוצה בבהלה וראו את המאבטח על הרכוש שלהם. “תרד מהסוס, הוא שלי!” צעק הבחור. הדורמן השיכור ענה לו בזלזול: “מי אתה בכלל יא… לא רוצה לרדת, מה תעשה לי?”.
בנקודה הזו התפתחה קטטה אלימה בין שני הדורמנים לחבורה הצעירה. עזבתי את העמדה שלי ורצתי להפריד ביניהם. המצב היה כל כך קשה שנאלצתי לתלוש פיזית את הידיים של אחד הדורמנים שהכה נמרצות את אחד מהחבר’ה הצעירים. תוך כדי שאני מנסה להרגיע את הרוחות, הסתובבתי אחורה וראיתי אבן גדולה עפה לכיוון הראש שלי – בנס היא פספסה אותי בסנטימטרים. המכות גלשו הרחק מהמועדון. כעסתי עליהם ברמות שקשה לתאר. “אתם דורמנים!” צעקתי להם, “אתם אמורים לשמור על המקום ולא לעשות לו נזק!”. כשהם חזרו, הם עוד הגדילו לעשות ולקחו לחבר’ה את אחד האוכפים. חזרתי הביתה באותו לילה בתחושת מיאוס, כעס ואכזבה עמוקה.
הירי: חמש פגיעות מטווח אפס
למחרת הגעתי לעבודה כרגיל, כשעה לפני פתיחת הדלתות. להפתעתי, שני המאבטחים שעבדו איתי יום קודם לכן לא הופיעו. כנראה שמישהו ידע מה הולך לקרות, אבל לי אף אחד לא אמר מילה. נשארתי לעבוד לבד. הלילה היה סגרירי, חורף דרומי טיפוסי וקר.
שעה וחצי לאחר פתיחת המועדון, הבחנתי באדם צועד בנחת על הטיילת מול הכניסה. הוא היה לבוש בבגדי ספורט וחבש כובע “קזבלן”. הוא טייל להנאתו בשילוב ידיים, נראה רגוע לחלוטין. כשהוא התקרב להיכנס, ניגשתי אליו עם חיוך כדי לבדוק אותו כמקובל. עוד לפני שהספקתי להוציא מהפה את המילים “שלום אדוני”, הוא שלף אקדח וירה בי מטווח אפס.
חטפתי שלוש יריות ישירות לבטן. בגלל האדרנלין וההלם, לא הרגשתי שום כאב באותם רגעים. שמעתי קולות חבטה עמומים, וחשבתי שאני שומע מרחוק אקדח מסמרים של פועלי בניין שעובדים בלילה. שניה לאחר מכן מיששתי את הבטן שלי והיד חזרה ספוגה בדם. נפלתי לרצפה – לא מהירי עצמו ולא בגלל המראה של הדם, אלא בגלל שהרגליים שלי פשוט התנפחו בבת אחת ואיבדו את היכולת לשאת אותי. לפעמים בפציעה קשה כזו, זרימת הדם משתבשת והגוף מגיב בדרכים קיצוניות; זה כמו שמכים על מים והם משפריצים לכל עבר, ככה הוורידים שלי הגיבו לטראומה.
תוך כדי שאני נופל לרצפה עם חמישה כדורים בגוף (הוא ירה עוד שלוש פעמים מעבר לגדר, ושתיים מהן פגעו לי בשוק של רגל שמאל), הצלחתי במאמץ אחרון לסגור את השער של המועדון. היורה הבין שאני דורמן לא פראייר ושלא יוכל להיכנס פנימה לטבוח במבלים, וברח מהמקום. באותו רגע הצלתי את חייהם של מאות אנשים. שכבתי שם לבד בחוץ והתחלתי לצרוח לעזרה. אנשים יצאו מהמועדון והתחילו לעצור לי את הדימום עם סמרטוטים ובגדים. איבדתי המון דם אבל נשארתי בהכרה מלאה. אני זוכר ששכבתי שם על הרצפה הקרה, בלש משטרתי עמד מעליי, ואמרתי לו משפט אחד שאני מצטט עד היום: “אני לא רוצה למות, יש לי ילד”.
הדרך חזרה: שיקום, יצירה וסליחה
הפרמדיקים טיפלו בי במסירות נפש כל הדרך לבית החולים. עברתי ניתוח חירום שנמשך שלוש שעות, ואחריו הייתי מאושפז במשך שבועיים וחצי. משם התחיל שיקום ארוך, כואב ומפרך בבית של אימא שלי. היא הייתה המלאך שטיפלה בי לאורך כל הדרך וספגה את כל הצעקות שלי מהכאבים הבלתי נסבלים. הייתי מרותק לכיסא גלגלים מיוחד, לא מסוגל לעמוד על רגליי, אבל לאט לאט, בנחישות, השתקמתי וחזרתי לעצמי.
היום אני הולך על רגליי, אבל הפציעה חיה איתי בכל רגע. בגלל הנזק לוורידים נוצר לי לפני כמה שנים קריש דם (טרומבוזיס), ואני נאלץ לגרוב גרבי לחץ אלסטיות וליטול תרופות לדילול דם לכל ימי חיי. אבל אני לא נותן לזה לעצור אותי. חזרתי לתפקוד מלא – אני שר, אני משחק בסדרות, סרטים ופרסומות, אני מצייר, מעסה מקצועי, וכמובן – דורמן. אני אפילו עובד בימים אלו על תסריט לסרט באורך מלא שמבוסס על המקרה שלי.
והכי חשוב? אני סולח. כשאדם פוגע בך פיזית או נפשית, האינסטינקט הוא לרצות לפגוע בחזרה, אבל אני בחרתי לסלוח ליורה. “לחטוא זה אנושי, לסלוח זה אלוהי”. היכולת לסלוח מרימה אותך לרמה רוחנית גבוהה יותר. אני מאמין שכל אדם מקבל את עונשו או שכרו מלמעלה. אולי הפציעה הזו הייתה דרכו של אלוקים להעניש אותי על משהו שעשיתי, ואולי היא הייתה שליחות כדי להציל אחרים. אני מקבל את מה שקרה באהבה גדולה. אני חי, אני יוצר, ואני כאן כדי לספר שגם מהמקומות הכי אפלים אפשר לצמוח מחדש.