הכול בסדר, מתוק. הכוס נשברה… לא אחזתי בה טוב.”
דודי מהנהן, עדיין חצי ישן.
“אתה רוצה שאכין לך שוקו חם?” אני שואלת, מנסה לשדר שגרה ולהדוף את הבהלה מהשעה האחרונה.
הוא מהנהן שוב ומתיישב על אחד הכיסאות הגבוהים במטבח.
בעודי בוחשת את השוקו, צלצול טלפון פתאומי חורץ את הדממה.
אני מגישה לדודי את הכוס וניגשת לענות.
“מי מתקשר בשעה כזו מוקדמת?” אני תוהה בלחש, מרימה את השפופרת ומצמידה אותה לאוזני.
“הלו?”
דממה.
“הלו?!” אני מנסה שוב, הפעם שומעת רק רחשים מוזרים — ואז ביפ חזק וארוך וניתוק.
לאט לאט אני מחזירה את השפופרת למקומה.
עוד לא הספקתי להתרחק, ושוב צלצול.
אני מסתכלת על דודי — הוא שקוע בעלון המצויר, משמיע קולות מצחיקים דרך הקשית.
אני מרימה את השפופרת שוב.
“הלו??”
רחשי רקע ורישרושים. בדיוק כשאני עומדת לנתק, אני שומעת לחישה:
“משפחת יעקבי?”
“כן…” אני עונה בזהירות.
“ענת?”
“מדברת. עם מי יש לי הכבוד?”
שתיקה מוזרה משתררת בקו.
“הלו???”
“הלו???”
ביפ. ביפ. ביפ.
השיחה מתנתקת.
