זה התחיל בבוקר או לקראת השינה,
את האמת, אני ממש לא זוכר איך קרה.
הטלפון התחיל לקבל צורות של תלת מימד
אז חשבתי שבזמן עכשיו, אין לי תקשורת עם העולם.
התארגנתי ויצאתי לכיוון הבית של אימי,
חשבתי אולי תוכל לעזור, בטלפון חלופי.
אני עולה במדרגות,ומקיש על הדלת.
אחת שתיים שלוש ואז אמא אומרת:
“אין לי מפתח לפתוח את הדלת.
אחותך נסעה, ולא השאירה לי דרך”.
“הבאת מפתח?” אמא שואלת,
“חשבתי הוא בכיס, כנראה נשאר בתיק”.
דיברנו וצחקנו על התקרית שקרתה, וביקשתי שתסמס למשפחה, על הטלפון שנשבר.
הודתה לי מבעד לדלת, על הגעתי לדירתה “הסגורה”,
ומשם הלכתי ברגל לדירה שלי הקטנה ו”הפתוחה”.
בדרך הלא קצרה, לא יכולתי שלא לתהות,
האם זה נכון, שאנחנו עבדים לאשליות?
האם זה נכון, שאנחנו חיים על סוללות?
מחוברים לטלפון, עם המון דאגות?
אני מודה שבאותו הרגע הרגשתי חייב ואף זקוק,
לבדוק את הטלפון אפילו לרגע,
לבדוק דבר שהוא “דחוף”.
דחף ביליתי מוסבר, דחף של התמכרות
ממש כמו ניקוטין, זה שאב אותי ל”נזקקות”.
בזה הרגע הבנתי,
כמה פוקוס המכשיר לקח לי.
אולי פחות ממה שחשבתי,
אך בביצוע פעולות, לפעמים הדבר הוא דרסתי.
אנחנו חיים בכדי להיעזר בטלפון,
ולא להישלט ולהישאב לאשליות.
כמובן שהטלפון שלנו מחבר בינינו
ומשדרג לנו את חווית החיים,
משהו שפעם נשמע,
כבדיחה לא מציאותית.
אני מודה על ההמצאה הכי גדולה שקיימת, דבר שנראה כה פשוט,כמעט כמו ללכת.
אני לומד כל הזמן לדייק את עצמי, ומשתדל גם מאוד להיות מעשי.
אפילו אם נפול להתמכרות קלה זה בסדר, אנחנו אנושיים, נשנה את התדר:)
וכמו כל דבר בחיים,
לפעמים גם צריך, לעשות עוד קצת מינונים.
