ערב ישנוני הזדחל בין הרחובות, תחבתי את כפות ידיי אל הכיסים, שומר את מחשבותיי לעצמי. אי אלו אנשים עוד התגודדו בקרן זווית, מלחששים את סודותיהם זה לזה. יונים דאו במעגלים סביב הגגות, מכבדות את החשיכה הקריבה ושבות להסתופף בקיניהן. מבטי שטף את הרחוב, צולל לעומקן של סמטאות, מקפץ מעל ראשי אנשים. תחושה מוזרה, מדגדגת אבל גם מעקצצת ריחפה על נקודה מסוימת בגבי, מישהו צופה בי. בלי להאט את קצב ההליכה, הסבתי את ראשי לאחור והרצתי את אישוניי כה וכה, הרחוב הריק בהה בי בחזרה בדממה. אף אחד, חשבתי לעצמי, וכמעט יישרתי את ראשי בחזרה – אך תנועה חפוזה בצד הרחוב משכה את תשומת ליבי, עצרתי מיד והסתובבתי לאחור. אכן, שם בקצה, אחרי עיקול נסתר מן העין, רץ איש בפְרָאק שחור ששוליו מתנופפים ברוח. מיהרתי להסב את פניי ופתחתי בדהירה, שועט בין תמרורים ומעברי חצייה. אין ספק, הוא בא כדי לתפוס אותי, אבל לחוסר מזלו, אני מכיר את הסמטאות האלה כמו את כף ידי. ברגע שאכנס אל הסמטאות אהיה כמו עכבר בביוב. פניתי בחטף אל תוך סמטה אפלולית, מדלג מעל שקיות אשפה עזובות, מזגזג בין כלי רכב דו גלגליים ומבהיל מספר חתולים כהוגן. פניתי שמאלה וימינה ואז שוב ימינה ולבסוף שמאלה, הנה הוא! שיח גדול על יד גרם מדרגות, מספיק גדול כדי להסתיר אותי. הסתתרתי במהירות מאחוריי ענפיו הצפופים והסדרתי את נשימתי הקצרה, שום רחש לא נשמע, לא, בעצם כן, הנה זה מתגבר, בכל רגע הוא יהיה כאן, מה עליי לעשות? תנטרל אותו – קפצה מחשבה במוחי – תוודא שהוא לא מסוגל להמשיך לרדוף אחרייך עוד. זה מסוכן, אבל אולי נבון, הדהדוד ריצתו כבר נשמע מעליי – הנה הפראק השחור מציץ מבין לענפים – הוא פנה לכיוון שלי! עכשיו! קפצתי לעברו בפראות ודחפתי אותו בכל הכוח, מופתע מכך שנתפס לא יציב בעת ריצה – הבחור עף הצידה בשיא הכוח, והתרסק על האדמה. התנשאתי מעליו כמנצח והבטתי מטה לעברו, אך עד מהרה השתנה מבטי, הבחור הביט בי בעיניים פעורות מהפתעה, ורק שאל בפחד – למה? – אוי לא, טעות שלי – מלמלתי אליו בהכנעה. איך יכולתי להניח סתם כך שהבחור הזה רודף אחריי? איך יכולתי לטמון לו מארב ולתקוף אותו סתם כך – בכל הכוח? הושטתי לו את ידי ומלמלתי התנצלות מעומק הלב, הוא תפס את ידי בפנים מוקירות תודה. חייכתי, אבל גם החיוך תכף השתנה, ושפתיי התעוותו בחוסר אמון – למרות שניסיתי למשוך אותו מעלה שוב ושוב, הבחור התעקש לא להתרומם מהקרקע, הבעת פניו המטופשת גם לא השתנתה כלל, רקיעות רגליים החלו להדהד ברחבי הסמטה. המנוול הזה! הוא רק מנסה לעקב אותי! לעקב אותי עד שחבריו יגיעו ויתפסו אותי. קפצתי את ידי השנייה ושילחתי אותה אל עבר אפו, ניצוצות של כאב ניתזו מעיניו, והצלחתי לנתק ממנו את ידי באחת. מגיע לך! צעקתי לעברו בעודי דוהר במורד הסמטה, הם חושבים שהמשחק הזה גמור, שאני כבר בידיהם, שאני כבר ציפור בכלוב, אבל הם לא יודעים עד כמה הבית שלי קרוב! ובביתי מנעול פלדה, כזה גדול, שלא משנה כמה הם ידפקו וינענעו הדלת לא תמוש ממקומה! רצתי ישר, פניתי ימינה ושמאלה, קפצתי מעל גדר פח מכופפת, השתחלתי בין שני רכבים מסחריים ונמלטתי מנביחות כלב, הנה הרחוב שלי, מוכר ורוגע. הנה הוא! נשמעה קריאה משמאלי, שלושה בחורים בפראקים שחורים רצו לעברי, מבטם לא מש ממני על אף מרוצתם, השמיים כבר הכחילו לגמרי. ניעורתי מהחולמנות בהרגשת בהילות דחופה, הבית לא רחוק, רק תגיע אליו בזמן, רצתי בכל כוחי, קולות צעדיהם התחזקו, הם מתקרבים אליי, אבל גם אני מתקרב אל הדלת, רק עוד קצת, הנה היא, נפתחת במהירות על ידי כף ידי המנוסה, והנה המנעול, מורכב בזריזות מתחת לידית, וננעל במיומנות ביד אומן. הבחורים הגיעו כמה שניות מאוחר יותר אל דלת ביתי, והחלו מיד לדפוק עליה כמשוגעים, בכל הכוח, בלי לומר מילה. שתקתי והבטתי בדלת, משתיק אפילו את נשימתי, על אף שכבר ידעתי שאני בטוח, כי אי אפשר להיות זהיר מדי במקרים כאלה. לאחר זמן מה נמאס להם לדפוק – הבטתי בשעון שלי, אחרי שלוש דקות – רק לאחר שחדלתי לשמוע את קול צעדיהם נשפתי בהקלה, גם הערב ניצלתי.
