פרק 9: הקלף המנצח
(ענר)
האוויר בחוץ היה קריר, אבל היד של תכלת בתוך שלי הייתה חמה ורועדת קלות.
צעדנו בשולי הרחוב המוצל, הרחק מפנסי הרחוב החזקים. העיניים שלי סרקו את הסביבה ללא הפסקה – כל רכב שהאט, כל אדם שצעק מרחוק, כל צל חולף. המוח הצבאי שלי פעל על אוטומט. תכלת התקדמה לצידי, כובע המצחייה הכהה שלה מורד נמוך על המצח, והקפוצ’ון האפור הענק שלי כמעט בלע אותה לחלוטין. היא נראתה כמו עוד נערה אנונימית ברחוב, אבל בשבילי – ובשביל חצי מהעיר – היא הייתה המטרה הכי חמה בשטח.
“אנחנו קרובים?“ לחשתי, בלי להביט אליה ישירות, שומר על מבט לפנים.
“עוד שני רחובות,“ היא ענתה, קולה כמעט נבלע ברעש התנועה הרחוקה. “התחנה הישנה נמצאת מאחורי שוק הירקות. התאים הנטושים נמצאים במעבר התחתון, איפה שאין מצלמות.“
כשהגענו למתחם התחנה המרכזית הישנה, הריח של הדלק, האשפה והלחות היכה בנו. המקום היה כמו עיירת רפאים בשעה הזו. חנויות סגורות בתריסי ברזל חלודים, תאורת ניאון מהבהבת, ורק כמה טיפוסים מפוקפקים ישבו על הספסלים המרוחקים.
הדקתי את האחיזה ביד שלה והובלתי אותה במהירות במורד המדרגות המובילות למעבר התחתון.
“שם,“ תכלת הצביעה באצבע רועדת לעבר שורה של תאי שמירת חפצים ישנים מאחורי עמוד בטון עבה. חלקם היו פתוחים והרוסים, אבל תא מספר 42 היה סגור במנעול ברזל כבד.
“את בטוחה שזה זה?“ שאלתי, נעמד כך שגופי הגדול חוצץ בין תכלת לבין המעבר הפתוח.
“בטוחה,“ היא אמרה. היא שלפה מתוך החולצה שלה את השרשרת, לחצה על התליון והוציאה את מפתח הברזל הקטן. הידיים שלה רעדו כל כך שהיא לא הצליחה להכניס אותו לחור המנעול.
“תני לי,“ אמרתי ברכות. לקחתי ממנה את המפתח. המגע של אצבעותיי בשלה הידק את הפוקוס שלי. הכנסתי את המפתח, סובבתי אותו, ושמעתי את ה‘קליק‘ המתכתי המיוחל.
פתחתי את דלת המתכת החלודה, עמוק בפנים, נחה קופסת מתכת שחורה וכבדה, נעולה במנעול קוד.
פתאום, צעדים כבדים וקולות דיבור מהדהדים נשמעו מראש המדרגות.
איש משטרה ומאבטח.
“מישהו נמצא למטה?“ קרא קול סמכותי מגבוה. פנס חזק החל לסרוק את גרם המדרגות.
תכלת קפאה. עיניה התרחבו באימה. “ענר…“ היא פלטה בלחישה חנוקה.
בלי לחשוב פעמיים, שלחתי יד פנימה, שלפתי את קופסת המתכת השחורה, וטמנתי אותה עמוק בתוך התיק שלקחתי איתי. תפסתי את תכלת במותן, משכתי אותה אליי בבת אחת והדבקתי אותה אל הקיר המוצל שמאחורי עמוד הבטון.
שמתי את היד שלי על הפה שלה בעדינות, והגוף שלי כיסה אותה לחלוטין. הלב שלה דפק בעוצמה כנגד החזה שלי, והנשימות החמות שלה דגדגו את כף היד שלי.
קרן האור של הפנס סרקה את המעבר, נעצרה לשנייה על דלת התא הפתוחה, והמשיכה הלאה.
“סתם חתולים או הומלסים,“ נשמע קולו של המאבטח מרחוק. “בוא נמשיך, אין פה כלום.“
הצעדים שלהם הלכו והתרחקו עד שנעלמו לגמרי.
נשארנו ככה עוד כמה שניות ארוכות. החזה שלי עלה וירד במקצב מטורף. הורדתי לאט את היד מהפה שלה, אבל לא זזתי. המרחק בינינו היה אפסי. העיניים הכחולות שלה הציצו אליי מבעד לצל של הכובע, מלאות באדרנלין, פחד, ומשהו אחר – עמוק וחם הרבה יותר.
“את בסדר?“ לחשתי, הקול שלי היה צרוד כמעט.
“כן,“ היא לחשה בחזרה, והמבט שלה ירד לשניות ספורות אל השפתיים שלי, לפני שחזר לעיניים שלי. “יש לנו את זה?“
טפחתי על התיק שלצדי, שבו נחה הקופסה השחורה. “יש לנו את הקלף המנצח.“
התרחקתי ממנה מעט, מאפשר לה לנשום, אבל השארתי את ידי שזורה בידה. “עכשיו, חסר לנו רק דבר אחד כדי לסגור את הפינה הזו.“
“מה…?“
“לפגוש את נמרוד.
כל הזכויות שמורות לRotemNash © 2026. אין להעתיק, לשכפל או להשתמש בתוכן זה ללא אישור בכתב מהסופרת.
*הערת המחברת:
הכת המוזכרת בסיפור ‘שומרי הטוהר’, מנהגיה, חבריה וכלל האירועים סביבה הם פרי דמיונה של הסופרת בלבד ונועדו לצורכי העלילה. אין קשר בין המתואר בסיפור לבין קבוצה או קהילה קיימת במציאות.
