סבא

     התפקיד של סבא היה לספר לנו סיפור כל ערב, לאחי ולי. שנינו שוכבים במיטות בחושך וסבא יושב
על כיסא ומספר. לסבא היו כמה, אבל אנחנו תמיד ביקשנו לחזור על אותם שניים שלושה סיפורים, ולכן
אני זוכר אותם עד היום .
     הסיפור הראשון נקרא ה”ילקוט” ובו סבא מספר על היום הראשון שלו בבית הספר. בעצם, לא היום
הראשון, אלא היום לפניו, כשהלך עם אבא שלו לקנות ילקוט. הלכו, הסתובבו בעיר וראו ילקוט עם
אבזמים יפים בחלון ראווה. נכנסו פנימה ושאלו, אבל המחיר היה גבוה מדי ונאלצו לצאת. בחלון ראווה
אחר ראו ילקוט עם אבזמים פחות יפים, אבל גם שם המחיר היה גבוה מדי. לבסוף חזרו בידיים ריקות
ובדרך אבא קנה גיליון קרטון גדול. בבית אימא נתנה פיסת בד, אבא בישל דבק על פתיליה ואחר כך עבד
כל הלילה להכין ילקוט מהבד והקרטון. כשסבא קם בבוקר היה ילקוט מוכן ללכת ביום הראשון לבית
הספר.
     כותב סבא :
האחווה בין שלשת הילדים – אין לשער. הסעודה תמיד משותפת לשולחננו או לשולחנה של ר. ישנים
יחד בחדר הילדים .
     רגע, רגע, אני רוצה לעבור לטון מינורי. כלומר ; עכשיו מרגישים עצמם הילדים שווים. ומה בעוד
שנים אחדות? וכשיהיו אחר כך בני חמש-עשרה ואחר כך בני תשע-עשרה? אין הכוונה להבדלים אישיים
טבעיים. אקצר כי מובן לכם. אם י. יגדל לפי קווי הקיבוץ, …, וא. וד. יהיו ילדים תל-אביביים, בני בית
הוריהם – דרוש יהיה כוח רב מאוד-מאוד שירגישו עצמם, בכל זאת שווים ולא זרים זה לזה, בני אדם עלי
אדמות. והדברים ארוכים, לא פשוטים.