פרק חמישי: לילה של כלבות אבודות, חיוכים גנובים, לקוחות מהחלל ומוזיקאי נודד
החזרתי את לונה לבעליה, ג’ניה נישקה אותי מול כולם, והפאב זרם כמו נהר שיכור. המוזיקה עלתה, האורות התעמעמו קצת, והאווירה הפכה למסיבה אמיתית. בסביבות חצות, כשהבר היה עמוס והזמנות נורו כמו כדורים, נכנסו שלושה לקוחות שהפכו את הלילה למשהו… אחר לגמרי. אבל לפני שהמשיכו להגיע החייזרים והצ’אקרות, הגיע מישהו ששינה את הקצב של הערב כולו.
בסביבות 00:45, כשהפאב כבר היה די מלא והריקודים התחילו להתפשט גם לחוץ, נכנס בחור צעיר, בערך בן 28, עם גיטרה אקוסטית ישנה תלויה על הגב כמו תרמיל מסע. שיער ארוך קשור מאחור, זקן קצר ומטופח, חולצה משובצת פתוחה על חולצת טי שחורה, ומכנסי ג’ינס קרועים. הוא נראה כאילו יצא מסרט על היפים משנות ה-70, אבל עם מבט עייף-שמח בעיניים. הוא התקרב לבר, הניח את הגיטרה בעדינות על הכיסא לידו ושאל בקול רך:
“שלום, יש פה מקום למוזיקאי נודד?”
יוסי, ששמע אותו, ענה מיד: “תלוי. אתה שר טוב או רק נודד?”
הבחור חייך חיוך קטן ומבויש. “אני שר מספיק טוב בשביל בירה חינם.”
צחקתי. “בירה חינם? אתה חולם בגדול, חבר. אבל תשיר משהו, נראה אם אתה שווה את הכוס.”
הוא הנהן, הרים את הגיטרה, כיוון אותה במהירות והתחיל לנגן. קודם כל משהו רך – “Hallelujah” של לאונרד כהן, אבל בגרסה איטית יותר, כמעט לחישה. הקול שלו היה חם, קצת צרוד, כמו מישהו ששר יותר מדי לילות ברחובות. הפאב, שברגעים האלה היה רועש, התחיל להירגע. אנשים הפסיקו לדבר, הסתובבו לכיוונו, כמה זוגות התקרבו והתיישבו על הרצפה לידו.
כשהגיע לפזמון, הוא הרים את הקול קצת, והיה רגע שבו כל הפאב שר איתו בלי שהוא ביקש. ג’ניה, שעמדה לידי, לחשה: “וואו, הוא טוב.” יוסי: “כן, אבל אם הוא יבקש עוד בירה חינם – אני אומר לו ללכת לשיר בכיכר.” כשסיים, מחיאות כפיים התפרצו. מישהו צעק: “עוד אחד!” הוא חייך, שתה לגימה מהבירה שנתתי לו (לא חינם, אבל בהנחה), ואמר: “בסדר, אבל רק אם תשירו איתי.” הוא התחיל “Wonderwall” של אואזיס – שיר שכולם מכירים, גם מי שלא מודה.
הפעם כבר לא היה צורך לבקש – כל הפאב שר, כולל אני ויוסי מאחורי הבר. ג’ניה עלתה על הבר ושרה את הפזמון בקול רם, והבחור הסתכל עליה וצחק תוך כדי נגינה. אחרי השיר השני הוא ירד מהכיסא, התקרב לבר ואמר לי בשקט: “תודה על הבמה. אני נודד כבר שנה וחצי. לפעמים אני שר בשביל אוכל, לפעמים בשביל מקום לישון. הערב הזה… היה אחד הטובים.”
נתתי לו בירה נוספת על חשבון הבית. “אתה תמיד יכול לבוא לפה. רק תביא את הגיטרה.”
הוא חייך. “אולי אעשה את זה. אבל מחר אני ממשיך צפונה. יש לי הופעה קטנה בקיבוץ.”
יוסי, ששמע, התערב: “קיבוץ? הם יתנו לך חדר וחומוס, אבל אל תצפה לבירה חינם שם.”
הבחור צחק. “אני לא צריך הרבה. רק מקום לשיר.”
הוא ניגן עוד שיר אחד – “House of the Rising Sun” – ואז ארז את הגיטרה, נופף לשלום ויצא לרחוב. כמה אנשים נתנו לו כסף, מישהי נתנה לו כריך שהביאה מהבית. הוא יצא עם חיוך גדול, כאילו העולם פתאום נראה לו קצת פחות קר.
אחרי שהלך, הפאב חזר לקצב הרגיל – אבל משהו השתנה. המוזיקה נשמעה רכה יותר, האנשים דיברו בקול נמוך יותר. ג’ניה נשענה עליי ואמרה: “אתה יודע, דורמן, לפעמים אני חושבת שאתה מושך אליך את כל האנשים המוזרים בעולם.”
“אולי. אבל הם עושים את הלילה שווה.”
הלילה המשיך – צחוקים, שיכורים, מוזיקה, וריח של סיגריות וטיגון מהרחוב. בסביבות שלוש סגרנו. ניקינו, ישבנו על הבר עם בירה אחרונה.
יוסי: “דורמן, הלילה הזה היה… מוזיקלי. אני עדיין שומע את ‘Wonderwall’ בראש.”
“כן. והכלבה, והחייזרים, והמוזיקאי. מה עוד צריך?”
ג’ניה נשענה עליי: “אתה אוהב את המשונים האלה, נכון?”
“אוהב? אני מת עליהם. הם מזכירים לי שאני לא הכי משוגע פה. וגם… הם שרים יפה.”
יוסי הרים כוס: “לחיי כל הכלבים האבודים, החייזרים השיכורים, המוזיקאים הנודדים והברמנים ששורדים אותם.”
יצאתי לרחוב. השחר עלה, הרחוב שקט. הדלקתי סיגריה והלכתי הביתה לאט. חשבתי על לונה, על ג’ניה, על רועי, על החייזרים ששתו קוקטייל חלל, ועל המוזיקאי שניגן כאילו העולם עדיין יפה. חשבתי שהחיים לפעמים נותנים לך כלבה אבודה, נשיקה, זוג חייזרים ומוזיקאי נודד – רק כדי שתזכור לצחוק, לשיר, ולהמשיך ללכת.
יום שישי נגמר. אבל השירים – והצחוק – נשארו.
