פרשת כי תישא – כרחם אב על בנים

הִגַּעְנוּ לְפָרָשַׁת כִּי תִּשָּׂא,
שֶׁמַּדְגִּישָׁה שֶׁהָעָם עַל הַמַּנְהִיג הוּא מַשָּׂא.
אַךְ הוּא צָרִיךְ לְנַשֵּׂא וּלְהָרִים אוֹתָם לְאֹרֶךְ הַמַּסָּע,
וּלְהוֹבִיל לְשִׁנּוּי הַתְּפִיסָה.
.
וּבְרֶגַע שֶׁמֹּשֶׁה עָזַב לְאַרְבָּעִים יוֹם,
אִי סַבְלָנוּתָם הוֹבִילָה לְחֵטְא אָיֹם.
מֹשֶׁה הָיָה אִישׁ דָּגוּל,
שֶׁהוֹבִיל אוֹתָם תָּמִיד מֵעֵבֶר לַגְּבוּל,
אַךְ בִּלְעָדָיו – הֵם חָזְרוּ אֶל הָעִגּוּל.
.
מֹשֶׁה דָּחַף אוֹתָם תָּמִיד קָדִימָה,
לְמַמֵּשׁ אֶת פּוֹטֶנְצְיָאל הַנְּשָׁמָה.
אַךְ בְּלִי מֹשֶׁה שֶׁתִּוֵּךְ בֵּין שָׁמַיִם לָאֲדָמָה,
הֵם יָרְדוּ לְגַמְרֵי בָּרָמָה.
.
הֵם נָפְלוּ בְּחֵטְא הָעֵגֶל,
הֶחֱטִיאוּ אֶת הַמַּטָּרָה וְחָזְרוּ אֶל הַהֶרְגֵּל.
לְמָה שֶׁהֵם לָמְדוּ בְּמִצְרַיִם,
וְהַכֹּל הָיָה שׁוֹנֶה – אִם הֵם הָיוּ מְחַכִּים עוֹד יוֹם-יוֹמַיִם.
.
הֵם אִבְּדוּ סַבְלָנוּת,
שָׁכְחוּ אֶת עֶרְכֵי הַנֶּאֱמָנוּת.
וּכְשֶׁמֹּשֶׁה חָזַר – הוּא שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת,
וְהֵסִיר אֶת הַמְּבוּכוֹת.
כְּשֶׁהָאֱמֶת הִתְבָּרְרָה,
הֵם הִרְגִּישׁוּ נוֹרָא.
.
וּמֹשֶׁה לַמְרוֹת בְּגִידָתָם,
הָיָה מוּכָן לְהַקְרִיב הַכֹּל עֲבוּרָם.
אֲפִלּוּ אֶת עֲתִידוֹ הָרוּחָנִי,
זֶה הַפֵּרוּשׁ שֶׁל “מִסִּפְרְךָ מְחֵנִי”.
.
וְאָז מִתְגַּלִּים שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת רַחֲמִים,
שֶׁמְּבִיאוֹת לְכָךְ שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁאָנוּ טוֹעִים לִפְעָמִים,
הַבּוֹרֵא מְרַחֵם עָלֵינוּ – כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים.
רַחֲמִים מִלְּשׁוֹן רֶחֶם,
שֶׁמְּאַפְשֵׁר לָנוּ עוֹד הִזְדַּמְּנוּת בַּיֵּצֶר לְהִלָּחֵם.
.
כְּמוֹ הָעֻבָּר שֶׁמֵּהָאֵם נִזּוֹן,
כִּי אִם הוּא יֵצֵא הוּא לֹא יוּכַל לְעַכֵּל אֶת הַמָּזוֹן.
הַבּוֹרֵא מְרַחֵם עָלֵינוּ כְּשֶׁאָנוּ עֲדַיִן לֹא מְתֻקָּנִים,
הוּא כִּבְיָכוֹל מִתְיַחֵס אֵלֵינוּ – כְּמוֹ בָּנִים.
וְהוּא נוֹתֵן לָנוּ עוֹד זְמַן,
כְּדֵי שֶׁהָאָדָם יְתַקֵּן – לִפְנֵי שֶׁהוּא נִטְמַן.
.
וְיֵשׁ כֹּל כָּךְ הַרְבֵּה מְסָרִים בְּפָּרָשָׁתֵנוּ,
אֲבָל אוּלַי נִתְמַקֵּד בְּאֶחָד שֶׁרֵלֵוַנְטִי בִּמְיֻחָד עֲבוּרֵנוּ.
גַּם כְּשֶׁאָנוּ תְּקוּעִים בִּמְצִיאוּת חֲשׁוּכָה,
לִהְיוֹת סַבְלָנִיִּים – אָנוּ בַּסּוֹף נַעֲבֹר אֶת הַמְּשׁוּכָה.
וְגַם אִם שָׁגִינוּ בְּצוּרָה קִיצוֹנִית,
הַבּוֹרֵא נוֹקֵט בְּגִישָׁה סַלְחָנִית,
וְיֵשׁ אֶפְשָׁרוּת לְתִקּוּן עַל פִּי הַתּוֹכְנִית.
אָז בִּמְקוֹם לִבְכּוֹת – נְתַקֵּן,
הִגִּיעַ הַזְּמַן אֶת הַגִּרְסָה בְּתוֹכֵנוּ לְעַדְכֵּן.