ריב ומדון בטיילת בת -ים
התרחשות זו ארעה לפני ארבעה עשורים ויותר, ואף-על- פי כן היא זכורה לי כאילו
תמול שלשום היא ארעה.
ערב קיצי מחניק, אשתי ואני יושבים באחת המסעדות בטיילת בת – ים. זוג שנכנס
אחרינו למסעדה מתיישב בשולחן סמוך לזה שלנו.
“אתם בת – ימים?” פונה אלינו שכנתנו הזרה.
“כן,” משיבה לה אשתי, “בת – ימים שורשים.”
“זו הטיילת ששמענו עליה?” ממשיכה להמטיר לנו שאלות הגברת.
“זו ולא אחרת,” אני משיב לה, “הצד שמנגד פונה אל הים.”
“אצלנו בנתניה יש רצף של טיילות עם פארקים, מיתקני שעשועים ומסעדות.”
מתפארת הגברת.
“אנחנו, הבת – ימים צנועים יותר,” עוקצת אותה אשתי, “אוהבים את הטיילת
שלנו.”
האיש שיושב לצד הגברת פונה אלינו בקול ידידותי,
“יפריע לכם שנעבור לשולחן שלכם?” שואל, “כך נוכל לשוחח מקרוב.”
“בבקשה.” אני משיב, “תמיד טוב לקצר מרחקים.”
“במה אתה עוסק, ידידי?” מלכסן הגבר מבט, אחרי שמתיישב מול אשתי.
“במסחר.”
“והגברת?”
“עובדים ביחד,” משיבה לו אשתי, “יש לנו חנות לדברי סדקית.”
“ולא רבים?”
“איך אפשר בלי לריב?” צוחקת בת זוגתי. מגיעה מלצרית, היא מציגה לנו את
לוח התפריטים ורושמת בפנקס את ההזמנות. איני זוכר מה אכלנו, רק זכור לי
שהאוכל לא היה טעים.
“אשתי אחות קופת חולים, אני רס”ר, רס”ר מקצועי…” מציג האיש את עיסוקה
של אשתו וזה של עצמו, “הגברת שלי לא רוצה שאלבש מדים כשיוצאים לטייל.”
הגברת שלו מסמנת לו בעיניים ובידיים שיעצור את עצמו מלהמשיך, אך האיש
נראה נלהב ונחוש, “אני מפקד בסיס צבאי להכשרת טנקים ונגמשים. הדבר הכי
חשוב אצלנו זה המקצוענות. כל הצוותים שלי הם אנשי קבע בעלי ידע וניסיון.
כרס”ר מקצועי דרגתי מקבילה לרב סרן קרבי.” הגברת שלו טופחת לו ביד,
“בעלי, די! תשאיר משהו למאוחר יותר!”
“בצבא שלנו לא חסרים סרנים, רבי סרנים וסגני אלופים,” ממשיך האיש בשלו,
“מחציתם מיותרים לגמרי. צבא מודרני, הוא צבא טכנולוגי, הכסף שהולך
לקצינים המיותרים יש להשקיע במטרות חשובות יותר. סדנת המשוריינים שאני
מופקד עליה, היא מהמשוכללות, בין הראשונות שקיבלו עדיפות מרחבית.”
המלצרית שרשמה את ההזמנות מגישה לנו את המאכלים המוזמנים על
השולחן.
“כשאוכלים לא מדברים!” מפנה מבט נוקף האישה אל בעלה הדברן.
“רק השבוע בא לבקר אצלנו בבסיס אחד האלופים, מכר וותיק שלי. האלוף חיבק
אותי כמו בן משפחה ואמר בקול שכולם שמעו, “ידידי המלומד, אנשים כמוך
חשובים לצבא יותר ממני ומרבים שכמותי. בזמן קרב הציוד הצבאי ניזוק ונשחק
ואז המערכה כולה תלויה בצוותים הטכניים, שבחירוף-נפש, תחת אש משיבים
את היכולת הקרבית לחיילים ולקצינים האמיצים שלנו.” זמן מה האיש נראה
מהורהר ומרוכז באכילה. ואז שב וממשיך לספר,
“מכיוון שאסור לי להסגיר את שם הבסיס שאני מופקד עליו הוסיף רק כמה
פרטים שאין בהם נזק ביטחוני: הבסיס שלנו אינו תלוי בבסיסים אחרים, יש לנו
מטבח וטבחים משלנו, יש לנו את סדנת המשוריינים שהזכרתי, מחסן לציוד
רזרבי, אולם הרצאות, ביתן לחיילים, ביתן לחילות ועוד ביתן למילואימניקים
שמגויסים לשמור על הבסיס, כמובן, חדר המפקד, ועוד חדר לשהיית לילה אם
אני נדרש להישאר במקום, אני מופקד, גם על צוות פקידות הממונות על קבלת
המשוריינים ורישומם…”
“בעלי, די!” מתפרצת אשתו, “ניפחת לכולנו את הראש!” ובאותה הבעת פנים
זועפת מוסיפה, “אחרי שנגמור לאכול נעלה על הרכב ונחזור הביתה.”
“באנו בשביל הטיילת,” מתעקש הבעל, “נעשה טיול קצר בחברת הזוג הנחמד
הזה, הבית לא יברח.”
מסיימים לאכול, כל זוג משלם את חלקו כולל טיפ למלצרית. יוצאים מהמסעדה
וחוצים את הכביש, הרס”ר צועד צמוד לאשתי, אשת הרס”ר ואני מהלכים
מאחוריהם. הגברת שלידי מבקשת שנעצור, היא פותחת את תיקה הגדול
ומחטטת זמן רב בתוכו.
“המפתחות הרזרביות של הרכב” היא מיידעת אותי, “נזכרתי שנתתי אותם
לבעלי.” אני מייחס את השכחה אצלה למצבה הנפשי המיוסר. בינתיים הזוג
האחר מתרחק צעדים רבים לפנינו. המלווה של אשתי מפנה מבט מחויך לאחור
ומסמן לנו ביד שהגברת שלי בידיים טובות. לא כן הגברת שלצדי, לדידה זה לא
טיול מהנה. אחרי שסוגרת את תיקה הגדול ומשיבה אותו לכתף, היא פותחת
בהליכה מזורזת. חשוב לה להיצמד לבעלה מאחור ולהקשיב מה האדון מספר
לאישה הזרה. אני קצת מוטרד: תנועותיה החדות ופניה הלוחמניות של הגברת
מצביעות שזה לא ייגמר בטוב. בלית ברירה אני נסחף אחריה, היא עוקפת
מטיילים מימין אני משמאל והנה שוב אנחנו צמודים, שני צעדים מאחורי הזוג
שלפנינו. הגברת שלו מסמנת לי עם אצבע בשפתיים, ללכת חרש ולסתום את פי.
היא כולה אוזן, מתוחה עם ראש לפנים. אני מוצא את עצמי בסיטואציה מכוערת,
לדידי ולדידי אשתי הם זוג סתמי, מה לנו וליחסים העכורים שלהם?! והנה,
מתרחש מה שממנו חששתי, ריב ומדון עם צעקות עד לב השמיים. כולו מדושן עונג,
אחוז הזיות סקס מופלגות, מספר האיש לאשתי:
“מה חושבת לה הקצינה המטומטמת הזו, שבגלל שהיא קצינה אני צריך
להקדיש לה יחס מיוחד. היא נכנסת אצלי לחדר בלי לדפוק על הדלת וישר
מתפשטת. אני לא אוהב את זה. הקצינה יודעת שהבנות בבסיס מתות עליי…”
אך טרם בעלה “הזבלן” מסיים את המשפט, הגברת שלו שמאחוריו פורצת
בצווחות איומות: “חתיכת אידיוט! אימפוטנט מגעיל! חלאת אדם!” המטיילים
שסבבנו נעמדים ומפנים מבט אלינו, “חתיכת מטומטם!” הגברת מפנה ראש
אל הנאספים ובקול סרקסטי, פוגעני מצביעה לעבר בעלה, “הנבל הזה הוא
בעלי, אדם בזוי, שקרן, הוא נוהג להתפאר שמזיין את החיילות בבסיס שהוא
מופקד עליו. חה, חה, חה, אני מרשה לו, שיזיין את כולן אם יכול.” בינתיים, קולו
של הבעל עולה ועולה, “די! מנוולת, די! די! בואי נחזור הביתה! די!” “בעלי הוא
אימפוטנט!” היא ממשיכה לספר מתעלמת מצווחות בעלה. “שאף אישה לא
תעשה את הטעות שאני עשיתי, שמעתי להורים הפרימיטיביים שלי: ‘אסור
לאשה עירקית להתגרש מבעלה.” הבעל מעמיד פנים שהולך, יורד מהמדרכה
אל הכביש וחוזר. הוא לא מעז לגעת באשתו. “הוא ממשיך באותן צעקות, “די!
די! די! מנוולת!” הגברת ממשיכה עם הפנים אל הקהל: “
“בעלי אימפוטנט ללא תקנה, הלכנו לכל האורולוגים בארץ, הורי שפכו כסף רב,
אם יש לכם בנות, אל תנהגו כמו ההורים הפרימיטיביים שלי. הפעם החלטתי
סופית, אני מתגרשת!”
“אתם יכולים לאמץ ילד.” מציע מישהו מהקהל.
“ומה עם הסקס?” מגחכת הגברת עם פנים אל האיש, “אתה מציע לקחת לי
מאהב, אולי יותר מאחד, לפצות את עצמי על כל השנים השחונות?!” הקהל
צוחק, הגברת חברמנית, ישרה, אמיצה, “בכל אופן,” היא ממשיכה, “עם האידיוט
הזה גמרתי! הוא לא ייכנס יותר הביתה!” הגברת יורדת לכביש ופותחת בצעידה
מהירה. היא צועדת בכיוון ההפוך להליכתנו הקודמת. רואים את בעלה צועד
אחרי אשתו, היא עדיין בת זוגתו החוקית. השקט שב על כנו, אך הנאספים לא
מתפזרים.
“אלה הם חברים שלכם?” פונה אליי מישהו מהקהל.
“לא!” משיבה לו אשתי, “לפני שעה קלה הכרנו במסעדה, הגברת ביקשה לדעת
אם זו הטיילת של בת – ים.”
י. דנון
