רינו: פרק רביעי
ואחרון.
עגל הזהב.
וביום השבת של אחרי הקידוש של יום השישי, זה שעליו סופר בפרק השלישי, אצלה זה התחיל בנס. קפה. עם דבש, בלי סוכר בכלל. לא חצי. לא שניים. רק היא לבדה. עניין בשגרה. שעמום טוטלית. היא הרגישה שיש שם משהו לא סגור עדיין בסיפורו של רינו. סיפור קצר שנשאר, איך אומרים, פתוח, היא התיישבה לכתוב. מהר לפני שיתקרר, הקפה, וסיפורו של רינו גם.
הנס שבקפה גלש לקפה שחור, בלי חלב, בלי הל, ממש כשם שהווה מתערבב עם העבר, הפרשה של השבוע הזה, עם זה שעבר. סעודה ראשונה התחלפה בשנייה. ולה בכלל אין תיאבון.
אברהם פינה מקומו ליצחק. החסד זז הצידה ועל העולם ירד דין. דני דין. הרואה ואינו נראה. הנוכחות שלו צובעת את הכל בפחד. לא מוסבר. במדינה כבר מזמן לא נשמעו טילים. כל האריות השואגים, נרדמו. כל המנהיגים הבכירים כבר חוסלו. המקלטים נותרו מיותמים, מחכים בסטנד ביי לסבב הבא. המדינה חזרה לשגרה טוטלית. או שזה רק נדמה לה, כי חדשות היא כבר לא שומעת הרבה שנים.
השעון הראה שתיים עשרה שתיים עשרה, הזמן קצר והמלאכה מרובה.
“אני חייבת למצוא לזה סוף” היא חשבה. אחד כזה שבספרות המקצועית קוראים לו: פואנטה.
“נשארה שם דמות מרכזית שעדיין מחכה לתפנית בעלילה, להוראות הפעלה”.
היא קמה והלכה לחפש את המכתבים מלבנון הראשונה שנכתבו על קו התפר שבין צד”ל לצה”ל, גדוד חמישים ואחד של גולני, כדי להמשיך את סיפורו של רינו, אבל היא לא מצאה. במקום זה היא מצאה, תעודות פטירה, תעודות מכיתה, א, ב, ג, ד,ה, ו עד יב. על התעודות היו כתובים תאריכים פרה היסטורים- שנת תש”ל, תשכ”ג, אלף תשע מאות שמונים, ואחד, וארבע, ואפילו שנות החמישים של המאה העשרים המתפוררות. היא מצאה את כל המסמכים שהיא שומרת כבר שלושים שנה: דוחות רפואיים, קנסות משטרתיים, כרטיסי טיסה. לבנון לא היתה שם.
היא שפכה את הקפה, ועברה לוודקה Russian. העלילה קבלה תפנית אחרת. היא הכניסה את הכל לשקית. סגרה. ארזה. ממנה והלאה. היום היא קמה עם הפנים קדימה. אחורה פנה. על הפרק הזה בחייו של רינו היא תדלג.
“אז הוא כתב פעם איזה מכתב מלבנון. אז מה? מי זוכר?” היא חשבה לעצמה. את הכל ממילא השבעה באוקטובר כבר מזמן בלע, מחק לרינו ולמדינה שלמה את כל מה שהיה שם, לפני. את תחושת הביטחון. את המכתבים מלבנון, הראשונה, וגם את השנייה. ואפילו כמעט גם את רינו עצמו. לכל איש יש שם. מספר. יום. שעה.
הסיפור שלנו עומד ממש להסתיים. סיפורו של רינו, מהכרך הגדול, ניו יורק של ישראל, יענו, עיר הבירה תל אביב, לפני שפלשו אליה הsquad, אקא, שכונת שפירא.
תל אביב, שרק אתמול ממש, ראש העיר שלה, של רינו הכוונה, שיגר ברכה חמה, נרגשת ברשת החברתית כמובן, לאחות התאומה, היא ירושלים, אבל כלל לא זהה. שתי ביציות לגמרי שונות באותו הרחם של אותה האמא. אמא אדמה.
לתל אביב יש את רינו לב ארי, נמל, בריזה, שקיעה, זריחה, רחובות עם אין כניסה, אבל אין לה, אין לה את ריצ’רד לב הארי, אין לה את מסעות הצלב, אין לה את העות’מאנים, הממלוכים, והיבוסים וכמובן איך שלא. דוד המלך. יש לה את דוד מרדכי. אין לה, לא את בית המקדש, לא זה הראשון, והשני שגם נחרב, רק שלא או שאולי דווקא, כן, יקום לנו עוד אחד שלישי. אין לה את ישו, את מנזר השתקנים, את הכותל המערבי, אין לה את בית”ר. אבל יש לה את הפועל. ואת שפי פז.
בקיצור, תל אביב, עיר של חולות ושפלה, עיר בלי תחתית, בלי היסטוריה, אם לא מחשיבים את העלייה הראשונה והשלישית, או את שוק הפשפשים. יש בה רק ים. וים זה המון. יש את גורדון, בוגרשוב, צ’רניחובסקי, ביאליק, דיזנגוף סנטר, והירקון. וכמובן את הברון דרקולה – רוטשילד שדרה מרכזית. היא חדשה, ישנה, רעננה, וגם היא אלוהית. בדרכה שלה. ממש כמו רינו. רינו שלנו, אותו האחד ממש, יפה התואר והבלורית, שמביים סרטי קולנוע ובזמנו החופשי- מעצב אופנה בסתר, כי הוא ביישן מדיי כדי להיות דוגמן.
רינו הוא כולנו, בכל אחד מאיתנו מסתתר במאי, האחד שרוצה לכתוב את הסרט של חייו. למגירה? זה משעמם. כולנו, ילדי שנות השבעים, שמונים, תשעים, אלפיים שנות גלות ואם שכחתם מאיפה כל זה התחיל, מאיפה באנו, ולאן נלך, תחזרו שוב לפרק הראשון. הוא אחד. אלוהינו.
בשבת שעברה, בהר בחוקותיי, נקרא לה, כי זהו שמה, שלוש שנים וקצת אחרי השבעה באוקטובר, עמדו בני ישראל בתפילת השחרית, עטופים טלית של שנת תשפ”ו. לא כולם. חלקם.
ביקום אחר מקביל לשם, של אותה השבת ממש, רינו התעורר משינה טובה. אין לי מושג איך ועם מי. כבר אמרתי לכם. לא את הכל אני יודעת. אני לא סופר יודע כל שכזה. אני סתם גוף ראשון. שלישי. שני. הוא חשב לעצמו: ” יום יפה לדוג בנהר”. ויצא אל הנמל. הוא התלבש, זרק על עצמו חולצה בצבע אפור. הצבע האהוב עליו. מכנסי גינס. ומשקפי שמש שחורות. קאזואל. הוציא תכלב לטיול. חזר. אולי נשק לו ואמר : “ילד טוב. אני עוד מעט חוזר”. ואולי לא. מה אני יודעת?
ביקום אחר, דרומי, מקביל, גם היא התתעוררה, וחשבה לעצמה: “מה? עוד שבת עם סיפורים קצרים למגירה?” לא התחשק לה משום מה. העיר שלה, או יותר נכון, העיירה , נראתה לה כל כך משעממת. לא אטרקטיבית. רדומה. היא פתחה נייד. הזמינה כרטיס הלוך – חזור. בלי להסס בכלל. אם יכלה, גם לא היתה חוזרת כלל. היא לא חשבה בכלל על מה ללבוש. בנמל יש חנות. היא פתוחה עשרים וארבע שבע. היא תיקנה כבר שם. היא הגיעה. השעה היתה שלוש וחצי. נכנסה לחנות. בחרה גינס שחור סקיני. חולצת משי מכופתרת סגורה. קלילה, ששתתאים למזג האויר, ולמצב רוח הקודר משהו שלה. היא הרגישה שמנה. התלבשה בתא. הגיעה לקופה. שילמה. אפילו לא חיכתה לנטרל זמזם. את הפיגמה שאיתה הגיעה, דחפה לשקית. את השקית לפח הקרוב.
לא מצאה לעצמה נעליים. ראתה משהו בצבע כסף. הן היו נמוכות לה מדיי.
אחר כך התחרטה. כהרגלה.
לפעמים יש פשוט להמשיך וללכת. משם לכאן. שנהיה בתנועה. היא זמזמה, שלא נשתגע. היה לה יעד. לא היתה לה מטרה. היא חשבה לעצמה שזו הפעם הראשונה מזה שלוש שנים שהיא לא עוצרת אצלו בבית, לא במיטה, לא בכלל. עכשיו תל אביב נראתה לה מאוד מיותמת. עזובה. לא מעניינת בכלל. הים התיכון כבר לא מתוק כמו פעם. סתם מלוח. תפל. היא הרגישה משהו שזז בה פתאום. נקרא לזה רצון, או ליתר דיוק, היא לא הרגישה כלום ושום דבר בכלל. סתם אדישה. סתם תיירת. נוסעת בזמן ובמרחב. היה לה כרטיס. נכנסה VIP. קבלה חמישה פתקים איתם יכלה ללכת לבר. ביג דיל היא חשבה.
קבעה עם חבר ישן נושן. הוא הגיע במיוחד מקסריה. הוציא גווינט. הציע לה שאכטה.
“what the Fuck” היא חשבה. “מה כבר יכול להיות? אני ממילא לא נוהגת”. שישה חודשים נקיים, בערך, תשרי, חשון, אייר, אדר, התפוצצו לה בפנים כשהשאכטה טפסה לה ממרום החזה ישירות לראש. למקום בו ממוקמת הנשמה. היא התחלחלה. קבלה בחילה. הנשמה שהיתה בה , עפה פרחה לה, והגיעה עד למרגלות ההר. הר סיני.
רינו , הגיבור הראשי, בדיוק כנראה שתה את הקפה השחור הראשון שלו עם שניים סוכר.
בשעה שש וחצי בערב לערך, בזמן שהספרים יצאו מארון הקודש קודשים ביקום מקביל אחר שנקרא לו בית הכנסת, על במה מרכזית אחת, מול הים, של בני ובנות איזשהוא שבט, ניצולים של החיים, הרקידו כהני המאה העשרים ואחת, את קהל הסוגדים לעגל הזהב, שעשה ניסים לאבותינו, הנצחית, האלוהית.
היא עמדה על הבר, מנסה להתאושש עם צ’ייסר טקילה, אחת כזו בלי תולעת, מהר עיבל, גריזים, גן העדן, ריחות של גראס, שקיעה ים תיכונית, נסיעה של ארבע חמש שעות, תחנה מרכזית ישנה , שנראית כמו דרום סודן, רק שלא היה שם באותו היום, אותה השעה, מרדכי דוד, הוא היה עסוק בגזרה בוערת אחרת.
היא ראתה אותו. עובר מולה. והעולם שלה עצר. הוא נראה היה לה מוכר. הוא נראה לה עצוב וגם שמח. רינו. לכמה דקות בודדות, היא אפילו הצליחה להיות מאושרת.
היא נזכרה באיזה ספר שקראה. מוזיקת המקרה. הדמויות שם נעו אחורה קדימה, בלי תכלית של ממש. הן פשוט התקיימו, זו לצד זו. לפעמים נפגשו. לפעמים היה זה רק מבט ובכל זאת, הכל היה מאוד מסונכרן. לא דביק. לא רומנטי. קיומי.
כל האווירה לבשה לה פתאום, לבוש של אקספוזיציה. שריקת הפתיחה. משהו התפצפץ לה ברקה. יש כאלו שקוראים לזה מגרנה. היא לא מאלו.
לכמה רגעים הם לא היו היא והוא. היא ואני. הוא וההיא. הם פשוט היו שתי דמויות, לקוחות מתוך ספר של אוסטר. היא הצליחה לראות את עצמה במעוף הציפור, מלמעלה, על הסצינה. הקהל שסביבה שם, עמד והריע, שלף מצלמות. צילם את הצלם, שצילם את כל מי שמצלם. לא היה לה נוח בכלל, היא רק רצתה להעלם. בלי לומר מילה.
” החיים כל כך קצרים”. והלוואי והיה בה קצת הרבה פחות עומק. היא יכלה ליהנות. של ממש.
היא חפשה שלושה כוכבים. מצאה. הוציאה קופסת סיגריות ועשנה. היא לא עשנה מהשעה חמש. זה הצחיק אותה, שדווקא כאן, בלב הקרחנה, היא פתאום מצליחה לשמור שבת כהלכתה.
כמו חורף שצריך אחריו קצת אביב, היא התגעגעה לאדם, לקשר, לבית על חוף הים גבול יפו- תל אביב. היא התגעגעה אליו כמו שאומן מתגעגע למוזה שלו. להשראה. יש כאלו שקוראים לזה אהבה. היא לא מאלו. היא גוף שלישי. היא חשבה על החיוך שלו שהגיעה לאיזו שורה ממש טובה, בזמן שהוא לפעמים ולעיתים רחוקות, עושה על צלחת שורה משלו. כל אחד והשורות שעושות לו את זה. היא לא שפטה אותו. הוא לא שפט אותה. כי לא היתה לו אף פעם סבלנות לקרוא בעצמו. יש כאלו שקוראים לזה קשב וריכוז. היא לא מאלו. היא פשוט לא מאמינה שקיימת כזו הפרעה. זו פשוט אישיות.
היא התגעגעה נקודה.
היא נגשה אליו. ובמקום לשאול אותו: ” מה דעתך? הוא יחזור?” כי הוא באמת מבושש לבוא. האחד. והקהל היה כבר באקסטזה. היא שאלה:
“תגיד, רכבת שיוצאת בחצות מתל אביב דרך נהריה, סבידור מרכז”
“מה השאלה” הוא שאל.
היא לא ידעה מה לענות.
היא עלתה על הרכבת. השעה היתה חצות. והוא לא דלק אחריה עם סנדל. זה אינו ממילא, סיפורה של סינדרלה.
“ואז, מה?”
היא שאלה את עצמה.
איזה מן סיפור זה בכלל.
