רינו: ואז מה?
רגע לפני שנחזור לרינו, שנשאר יושב בוקר אחד על הספה בתל אביב, עם שניים והחצי השני סוכר שלו, נעבור לספר על דמות אחרת. שהיא אני. הקשר בין הדמויות למציאות הוא כמובן מקרי. זו רק פרוזה. מהולה בהרבה פוזה. כמו כל אומנות אחרת. לשמה.
המעבר החד הזה, חשוב מאוד להתפתחות העלילה. בלעדיו, רינו הוא רק עוד כוכב, תל אביבי, המאיר בשמי העיר. עד שנכבה, כמו הרבה אחריו. כמו הרבה לפניו. ואני רק עוד סופרת בפוטנציה שלעולם לא תפרסם אף ספר באמת. כי רבותיי, מי באמת קורא ספרים בימינו? הם נחלת העבר. כמוני. כמו רינו. ספריות עמוסות ספרים שייכות לבתים מאוד מסוימיים. כמו הבית שלי. כמו הבית של רינו למשל.
הדור של היום, כבר לא יעצור בסטימצקי, או בספריה העירונית וישאל: ” הספר של בראל כבר אזל?” הוא ימשיך לגולל לסיפור הסטורי או הרילס, כי זה הרבה יותר קל. כי זה הרבה יותר מהיר. כי זה רדוד. כי זה מה שזה.
רינו כמובן כבר הספיק מאז הפרק הקודם, לקום מהספה, להתלבש להתארגן, לצאת לסיבוב היומי שלו, ולעשות את מה שעושה. אין לי מושג מה הוא עושה בשעות הפנאי בהן הוא לא מככב אצלי כאן בסיפור הקצר. אני לא ממש עוקבת. זה לא סיפור על חיזור גורלי. יש כאן משהו הרבה יותר כללי.
משהו שמתבשל בלי סקיצה. דמות שקפצה לי לראש ביום שבת אחד של בריזה בנמל תל אביב, וגם קצת גורל, אבל לרינו יש חיים משלו. הוא מתנהל בהם במקביל לכאן, במקביל אליי, כמו הרבה רבבות אנשים אחרים, שהם גם דמויות מספרים, אבל גם אנשים.
כמו למשל ההוא עם הבננה הירוקה, כמו למשל ההוא החי עם הגוף המת, כמו למשל ההוא שכותב סיפורי פורנו וקוראים לו מישל והוא טכנאי של הוט שתמיד מגיע ללקוחות עם זין עומד. כמו למשל ההיא שתמיד כותבת על איזו אהבה נכזבת.
נשבעת לכם, שאין לי מקום בהארד דיסק בכלל מרוב סיפורים שקראתי. יכולתי לכתוב כאן עוד הרבה “כמו למשל”, ואולי אני את זה עוד יעשה, אם הסיפור הקצר שלי יקבל תפנית ויהפוך לרומן הסטורי, שמחייב הרבה מילים ומחקר, אבל אני חייבת באיזושהוא שלב להגיע לנמשל.
קראתי כל כך הרבה בחיי. קראתי מהיום הראשון שבו למדתי את האלף בית. בכיתה ג בערך שכבר שלטתי בכתיב בלי ניקוד, ובעצם כל חיי. תולעת ספרים. כמו ההיא ששוכבת בתחתית בקבוק הטקילה. סופחת אליה כל אות. כל צליל, כל דמות. קראתי במקום ללכת לבית הספר, רק פעמים שאבא שלי שהיה בעצמו מורה, היה מרשה לי להשאר לבד בבית. זה היה קורה רק כשהיה ספר שבאמת לא יכולתי להשאיר בלי לסיים את העלילה. אחד כזה שהדמויות שלו חיו בי, דברו אצלי בראש, הפריעו לי להתרכז. אחד כזה שרק הייתי רוצה לדעת:
” ואז, מה?”
אחד כזה שבו החמישייה או השביעייה הסודית יצאה למשימה בלתי אפשרית. טירות של אנגליה, מעברים סודיים, מחילות, כתב סתרים. לא יכולתי ללכת לבית הספר ולהשאיר את הספר על המיטה, מבלי לדעת:
” ואז, מה?”
את חסמבה אף פעם לא אהבתי. מדיי שחצנית. מדיי ארץ ישראלית. מדיי מצואסטית, פמינסטית. אני שובינסטית מלידה.
שביעיות, שביעיות אני הייתי משאילה אותם מהספריה העירונית. לא אחד. אחד. אחד לכל יום בשבוע. לא כולל שבת. בשבת אבא ואמא לקחו אותי לים התיכון, לשמוע שירים ושערים , של שנות השמונים, על סובארו בצבע זהב. או לקטוף סברסים, או לראות את פריחת הכלניות והרקפות בתל לכיש. או לראות נטיפים במערת גוברין. או לפעמים אבא היה לוקח רק אותי ללכוד נחשים. ואחר כך להראות לי איך הוא מפחלץ בפורמלין. יהי זכרו ברוך. אבא. גבר שבגברים. תיכף נחגוג לו שבעים שנה שלהם לא זכה, כי הלך לעולמו והוא בכלל לא בן שישים. לפני ארבע עשרה, או חמש עשרה שנה, בליל שבועות אחד, מי סופר? כל יום שעובר, מוחק עוד קצת מהזכרון המתוק.
ואז הגיע רינו. והצית אצלי מחדש את הדימיון. כי קראתי בעיתון איזהוא ריאיון בו הוא נשאל:
” ואז, מה?”
אחר כך שגדלתי עוד קצת, אחרי שחזרתי מהיוניטטד סטייסט של אמריקה, בשנות התשעים, שכולם הלכו ימינה הודו חזק, ואני קצת פחדתי ככה להתשגע, בלי תוכנית, אפילו הלכתי ללמוד ספרות ובלשנות אנגלית, על הר הצופים, שלום לך ירושליים, כי כל כך אהבתי ספרים, ונגמרו לי כבר כל הסופרים השווים באמת בעברית, שהייתי חייבת לעבור לשפה האנגלית, לפתוח לי את הדלת לעוד ממלכה אינסופית.
ומכולם הכי הרבה אהבתי את פול. אוסטר. המלך של הפרוזה. המלך הבלתי מעורער של עולם הפנטזיה, הדימיון. האחד שהשאיר בי חותם כל כך עמוק, שאפילו הדלקתי לו נר נשמה בכיתה כשהוא נפטר, בסנכרון מושלם עם תוכנית הלימודים הייחודית שלי, בחודש מאי אחד בדיוק כשאני סיימתי ללמד את הסיפור הקצר על חג הכריסמטס שלו , הרבה שנים אחרי שאני סיימתי ללמוד, והתחלתי ללמד, את תלמידיי, לאהוב ספרים רבותיי. לאהוב לצלול, לחלום, ליצור, לחיות. פול לימד אותי שלדמויות יש חיים משלהן, לצלילהן את רוקדות את אור הירח, את מוזיקת הגורל. הוא לימד שדמות יכולה לצאת מהנייר וממש להתחיל ללכת בשבילי הגורל, אם רק תרצה, אתה הסופר, אתה היוצר, להניע אותה מכאן לשם, כמו מריונטה. פול לימד אותי שלכתוב את הסיפור שלה, שלו, הוא כמו לברוא. הכי קרוב לבורא עולם, שבעצמו ברא אותי, אותך, את רינו, בהבל פיו. באותיות. ורק אחר כך שיגר אותן לכאן בלחיצת send. מכל מלמדיי השכלתי.
“מה הפואנטה בסיפור שלך?”
ולכאן נכנסת דמות נוספת. זוהר, שם לא בדוי בכלל,הוא הבן האישי ממש שלי, שואל אותי בתום ארוחת ערב שישי. כמובן אחרי שהוריד את הכיפה של הקידוש מהראש. אצלנו הקודש הוא חול, החול הוא קודש קודשים, אנחנו אוהבים את אלוהים. מקדשים לו, שרים לו שירים, נפגשים אחת לשבוע, על השולחן שלנו, שהוא רק שלי ושלו. אין לו אחים, אין לי עוד ילדים. אין לו אבא, הוא נפטר לפני חמש שנים. וגם לי אין. יש לו אותי. יש לי אותו. ואת שולחן השבת, אותו אני עורכת בשביל המלאכים שלבטח קיימים גם אם לא רואים אותם פנים אל פנים ובשבילו. מברכת אותו
” ישימך אלוהים כאפריים וכמנשה”. שזה בעצם כמו לברך אותי. ואפילו את אשתו שתבוא לבוא. ואצלנו אומרים. בעזרת השם. זוהר. חיים. שלי.
“מה אתה שואל?” אחרי שהקראתי לו פרק ראשון. פרק שני. בלי לתת הרבה רקע. בלי להכנס ממש לפרטי הפרטים. בלי לספר ממש על המסיבה ההיא ביום שבת ההוא. יש דברים שילדים לא צריכים לדעת על ההורים.
” תראי אמא, מדובר כאן בכתיבה רמה גבוהה. אבל מה הcatch בעלילה?”
איזה ילד פרקטי. מעשי. תמיד היה כזה. תאכלס. גנים טובים יש לאבא שלו. זיהיתי אותם כבר ביום הראשון שפגשתי אותו. מהרגע הראשון. מהמבט השני. כי בראשון הוא היה ערום כביום היוולדו, ורק אחרי שראה אותי. טרח להתלבש. הוא התבייש פתאום. משהו זז אצלו. הוא היה גדול ממני בשתיים עשרה שנים. פער מושלם. לא מדיי גדול. לא מדיי קטן.
לפעמים אני מצטערת שלא עשיתי עוד שישה כמותו, עוד שילובים מטורפים של גנים ישראלים מעורבבים עם צרפתים. אף פעם לא אהבתי גברים ישראלים. אבל ככה זה שצעירים. חושבים שהעולם שייך לצעירים. שעוד אפגוש, שעוד אכיר, שעוד אקים, שעוד אזכה, עד שמתבגרים ומבינים. שהכל הבל הבלים.
הוא, זוהר, פינה את הצלחות שלו, שטף את הכלים. אני לא חינכתי אותו לזה. אצלי גברים לא אמורים לפנות שולחנות. הם צריכים רק לומר ברכת המזון. כי רק להם יש קשר ישיר עם הבורא. אבל לא רציתי לכפות עליו, ובכלל לא כל זמן שאני בכלל מחזיקה את הנייד, ומקריאה לו ממנו סיפורים קצרים. יש גבול לסבלנות של אלוהים.
זוהר אמר לי בפרק שניים אני קצת מתפזרת. וזה למרות שניסיתי להסביר לו שרינו הוא הסיפור של כולנו ילדי שנות השבעים, שמונים, תשעים, אלפיים. זוכרים? יש פרק אחד. יש פרק שניים. הוא לא השתכנע. נשאר בשלו.
“אוקיי. הבנו את זה. אבל מה עכשיו קורה?” הוא שאל את שאלת השאלות.
זוהר הוא ילד של שנות האלפיים ושתיים. הוא נולד בימים שהאייפון השיקו את גרסה שניים, אחר כך שלוש. שהיה בן חמש כבר היתה גרסה חמש X. הוא נולד ממש על קו התפר שבין הנייח לנייד, בין אפל לסמסונג. אני חושבת שקוראים לדור שלו דור Z. אני כבר לא עוקבת אחרי כל שמות ה abc.
כשהוא נולד היתה לי נוקיה מתקפלת לשיחות נכנסות בלבד. שיחות חוץ יקרות מאוד היו בימים ההם, ולכן היה תמיד הרבה יותר זול לאבא שלו לקנות כרטיס טיסה ופשוט לבוא לבקר. זוהר הוא הילד של האבא שלו. מן הסתם. התעברתי איתו בלילה בו נפלו מגדלי התאומים. סגרו לי את שדה התעופה ארצה. לא היתה לי ברירה אחרת. הייתי חייבת לחזור לעוד לילה של סקס לפני שארצה אני חוזרת.
ויתרתי על ברכת המזון. פיניתי אני את הצלחות שלי, ונכנסתי לישון. עם השאלה: “לאן מכאן?”
התחלתי לחשב מסלול מחדש. קריאת שמע על המיטה. ועצמתי עיניים. חשבתי על הכיוונים השונים, ההסתעפויות, כל אותן הדלתות שרינו פותח במפתח הקסמים. חשבתי על מכתבים מלבנון הראשונה שיש לי במגירה. מכתבים מחייל גולני מאוהב. חשבתי אולי לקחת את רינו לשם. לבופור. קופא מקור. כותב לחברה שנשארה בתיכון לסיים בגרות בלשון. פתאום מלחמת לבנון הראשונה נראתה לי כמו מלחמת העולם הראשונה. רחוקה כמו ספרי ההיסטוריה. רינו היה אז רק בן ארבע עשרה. לא הגיוני.
הוצאתי מארגז המצעים את כל המכתבים ששמרתי שנים. סרטנים הם אנשים שכאלו. ככה אומרים האסטרולוגים. אוגרים, שומרים, מתרפקים. תעודת הזהות איתה הגעתי לגלגול הזה, מספרת לי שאני סרטנית לועזית. סרטנית גם עברית. המכתבים שכתב לי רן, חייל גולני מאוהב, ספרו את סיפורם של חיילים בשדה שהוא לא ממש קרב. סתם קו. עוד לפני שישראל יצאה מלבנון. יש מצב שגם רינו היה שם. חשבתי לעצמי שזה סיפור של הרבה מאיתנו.
“בבוקר” אמרתי לעצמי.
בוקר השבת הגיע. הכנסתי לי נס קפה. בלי סוכר בכלל. אני שותה אותו עם דבש. והתיישבתי. חשבתי ללכת לבית הכנסת. למנות את בני ישראל בראשית מסעם במדבר, אבל רינו לא מניח לי להניח לרגע מהמקלדת. יש בו משהו שקורא לי לחזור אליו. לחזור אל עצמי. שאלה ששאל אותי הבן שלי.
“אני גוף ראשון? אני גוף שלישי?” מעולם לא למדתי כתיבה. לקחתי פעם איזה קורס בכתיבה יוצרת שהענקתי לעצמי כמתנת יומהולדת, אבל לא מעבר.
“הפעם זה שונה” חשבתי. הסתקרנתי לראות לאן ייקח אותי סיפורו של רינו. מקווה שגם אתם הקוראים. מחשבות רבות בלב אישי. ורק לאלוהים התסריט המקורי. הדמות שנקרא לה רינו, היום נפגשת עם הדמות המשנית שנקרא לה אני. גוף ראשון. גוף שלישי. ובחיים, כמו בסיפורים הקצרים, שום דבר אינו מקרי.
ממשיכה לפרק הבא.
