רינו
לב ארי
הסיפור הזה הוא סיפורו של רינו. גרוש באושר פלוס שניים. כמו חצי מדינה. והחצי הנותר מחפש באתרי הכרויות לגיל השלישי את החצי השני, שבכלל עוד מחפש את עצמו. רינו נושק לעשור השישי של חייו, גר בתל אביב. חי את הרגע. נושם את הים. נוסע על אופניים בהדרת כבוד של בן מלך. מי רואה אותו מהצד, חושב הוא על מרצדס. תמיד זקוף. בראש מתנגן לו יהורם גאון. שוק הכרמל הוא הקסבה. ובכיס תמיד סאטיבה או אינדיקה. ברישון רפואי כמובן. רינו הוא אזרח הגון שומר חוק.
רינו נולד קצת אחרי מלחמת ששת הימים, עוד בימים כשבגרוש היה חור, ללירה היה ערך, והקו הירוק היה ירוק מתמיד. אופוריה לא נורמלית. הר הבית אז בידינו, בדיוק לשתי שניות וחצי. הימים היו ימי טרום מלחמת יום הכיפורים, את תלושי המזון ואבקת הביצים של קום המדינה החליפו טלויזיות שחור לבן, מכוניות סוסיתא, מקררי תדיראן, מטבחי פורמייקה, שיכוני עובדים, עמידר. המעמדות רק התחילו לבסס מעמדן. מי שלמעלה משקיף מדנייה על אלו שלמטה. אלו של הדר, הדר הכרמל. הפנתרים השחורים יצאו להפגין עוד הרבה לפני השמאל מקפלן. הימין עלה לשלטון בימים ההם בהם רינו עוד היה ילד. ילד שידע טעמה של מצוקה. הוא סבל בשקט. היה מתכווץ על הכיסא בכיתה שהמורה הגיעה לאות למד. העיר חיפה היא עיר מעורבת. עיר נמל, עיר פועלים. ערבים ויהודים. אשכנזים ואלו שלא.
האופוריה התפוצצה לרינו, לחיפה, ובכלל. קצת אחרי החופש הגדול של כיתה א, רינו חזר כולו מבסוט לבית הספר. עם תיק חדש, קלמר, כל הציוד והפקל הנדרש. הבטיח לעצמו “זהו , אני השנה מתחיל דף חדש”
אבל איך שהתחיל הצום של כיפור, נגמר לו ולכל המחזור שלמד איתו הסיפור. ובמקום לצאת לרכב על אופניים ברחובות נקיים מרכבים, התחילה המדינה לגייס חיילים, ורינו כבר לא חזר לבית הספר עד חנוכה. הפסיד מלא חומר. ואת כל האלף בית.
“שלום כיתה א” השלט שהיה שם על הקיר, נשאר תלוי עד כיתה ב.
עוד סבב של מלחמות, עוד לפני שהמלחמות הפכו למבצעים שקיבלו שמות מוזרים של לביאות ואריות שואגות, עופרות יצוקות, צוקי איתן. מלחמות לשמן. מלחמת לבנון השנייה, מלחמת המפרץ. במקרה של רינו מפרץ חיפה. הסיפור של רינו הוא בעצם הסיפור של כולנו. ילדי שנות השבעים, השמונים, התשעים, והאלפיים. אלפיים שנות גלות. סיפורו של דור המדבר. של בני ובנות השבט. שבטים שבטים שהתפזרו, שהוגלו, שנאנסו, שנטבחו, שהופרדו כמו תאומים בלידתם.שהיגרו משם לכאן, סיפורו של עם. עם ישראל חי מת. זומבי. מסומם.
“עם שאינו יודע את עברו” אמר יגאל אלון, ואת ההמשך אני כבר לא ממש זוכרת. גם אני, זו שכאן את סיפורו של רינו מספרת, בגוף שלישי כמובן, זוכרת רק קטעים, קטעים, עצי ברושים, כובעי יום העצמאות ודגלים מקושטים, שיעורי כלכלת בית ואפילו חקלאות. רסיסים רסיסים של ילדות. בשם הציונות שמאז כבר מזמן פשטה רגל.
לכולנו, בני אותו השבט זיכרון ממש קצר. רובנו לא זוכרים ממש מאיפה באנו. לא ממש רוצים לדעת גם לדעת, לאן מכאן? ולפני מי אנחנו עתידים לתת דין וחשבון. עם מי אנחנו באמת רוצים להזדקן. לבנות לנו קן הוא רק שורה משיר של ביאליק, ואנחנו בכלל במשבר זהות. רוצים אהבה אבל לא מוכנים לחלוק את המיטה שלנו עם אף אחד שמזכיר לנו בכלל את עצמנו, בצלמנו. אנחנו כולנו רינו. רוצים רק את מה שיפה לנו בעין. כמה שיותר צעיר, כמה שיותר מהיר. דור המדבר בטעם אינסטנט וניל.
המקרה של רינו – לוי, הוא בכלל מקרה קיצון מוצהר. נושא על הגב שלו חתיכת מטען גנטי. הסיפור שלו הולך אחורה עד לשכם. לרובנו אין בכלל אילן או שושלת יוחסין שכזאת. שם המשפחה שלנו חצי מועברת. הגיע בכלל מעבורת ממרוקו. למעבורת של קרית גת. אחר כך, היי דרומה. לאילת.
קצת לפני שהעלילה הסתבכה לו, רינו חלם להיות כוכב. היה מסתובב בבקרים על המזח של הדייגים, לא הסתדר ממש בכיתה. היה משוטט למרגלות בתי הזיקוק. הם היו נראים לו כמו שני דרקונים. שני הרי געש אימתניים. היה יושב שם עד שהגיע זמן ארוחת הצהריים ואז עולה על האופניים ומדווש בעליה. רינו לא אהב להדאיג את אמא. לרינו אמא פולנייה.
” איך היה בבית הספר היום”
“בסדר”
נשיקה על המצח.
וביום שבו חילקו את תעודות המחצית, רינו לא היה חוזר הביתה עד הערב. דוחה את הקץ.
“רינו , צא החוצה” וזה עוד לפני שהספיק בכלל לומר בוקר טוב. רינו היה ילד יפה מדיי. שילוב מושלם של גנים ים תיכוניים עם נגיעות מכחול אירופאי. דם כחול ודם אדום. שיער שחור. מבנה גוף אתלטי. וטונות של קסם אישי.
שילוב נדיר של בוזוקי ופסנתר. רינו נולד בגוף של דוגמן עם נפש של משורר. המורות של אותם הימים לא ידעו איך להסתדר עם יצורים היברידיים חצי מזרחים – חצי מערביים, אז הן פשוט הוציאו אותו החוצה.
שנות השישים התחלפו בשבעים. אי שם כעבור שבע שנים וחמישה ימים בדיוק, בזמן שרינו יצא לחופש הגדול מבית הספר היסודי “נאות הדר”, נולדה בעיר התחתית, קריה אחרת לגמרי, אריאל. והדבר היחיד המשותף שיש לה עם אותו הרינו – הוא מדינת ישראל, הדמיון הפרוע. וחוץ מזה כלום. וגם זו שאלה של השקפה. הם שניהם, כמו עוד שישים ריבוא כמותם, צאצאים של אותו אדם, ראשון, שני , שלישי. שניים עשר. גם מורה היא סוג של שחקן. אבל על זה כבר כתבו מזמן.
ביקום מקביל אחר, שניהם הלכו באותו המדבר. עמדו לרגלי אותו ההר. ביום חמסין אחד בחודש סיון. כשמשה לשבט לוי החליט שעכשיו הגיע הזמן להתחיל הכל מבראשית, עלה לשמיים לאיזה ארבעים יום וחזר עם שני לוחות של ברית.
” מה אומר” היא שאלה אותו. ” הוא יחזור לדעתך?”
במחנה התרורצו שמועות שהוא מבושש. קבע לשש והשעה היתה כבר שש וחצי. הגברים התחילו כבר לאסוף זהב. רצו באמוק. תלשו לנשים עגילים. פירסינגים, מהאוזניים, אף ואפילו ממקומות מוצנעים.
מישהו, יש אומרים מושתל, התחיל להתסיס. ביקש לעשות למשה תחליף. עגל. לא פחות ולא יותר.
“לך”.
“בוגד”
כל עם צריך איזה וויז, שיראה לו את הדרך מפה לשם. אז איזה מצרי בתחפושת של עבד נמלט, הציע איזה סטארט אפ. עגל שהולך, מדבר. לכל אחד יש תחליף. “למה מי זה משה” התחילו אנשים להתלוצץ.
“מה השאלה” הוא ענה לה.
” לא יודעת. מוזר קצת כל העסק הזה. הבנאדם פשוט מטפס על ההר, ככה חותך. משאיר אותנו כאן, בלב מדבר, למים צמאים. בחום. לא נותן כיוון. לא שעה. לא יום. במעגל סגור מסתובבים”
“מאיזה שבט את?” הוא שאל אותה. מבט קודר. רציני. בוחן אותה מכף רגל עד ראש. מנסה למצוא איזה רמז שיסגיר. לכל שבט יש צבע, בד, לוגו. שלה היה ארגמן. שחור, לבן. לא משהו קונבציונלי.
” אבא מיששכר. אמא מיהודה”
“היברידית” קר. יבש. ענייני.
“משהו כזה” היא ענתה.
“היברידי זה שם של אוטו” לא היה ברור לה מה זה. אם מתלוצץ או רציני. עם לוי אתה אף פעם לא יודע.
” תתפלא”.
הוא לא.
כמה שעות אחרי, כבר יצא לטבח. ככה שחט שלושת אלפים. סביב עגל הזהב. עם שבט לוי לא מתעסקים. כל העם ראה את הקולות. היא זכרה אותו. ככה כמו שהוא. לבוש כולו לבן. מסביבו עשן. אהרון עמד שם, צועק. כל הערב רב התערבב בערבוביה של סקס, זימה ושכרון חושים. חוץ מלוי. הם טבחו, הם הרגו, הם קינאו. לאל אחד.
משה חזר. זה היה מחזה ממש מוזר. זה נראה היה כאילו ירד מחללית. עטוף טלית. כחול לבן. אור לבן לבן.
” לא מאמינה” היא אמרה. כרעה ברך.
. לא לשכוח. בכל דור ודור, בכל גלגול, פשוט לזכור.
“אני עוד אמצא אותו ” היא חשבה לעצמה.
כהתעוררה כבר היתה השנה, שנת אלפיים עשרים ושש למניינם.
