רינו . פרק שניים

פרק שני:

שנת אלפיים עשרים ושש למניינם, תפסה את רינו קצת לא מוכן.   בוקר אחד הוא התעורר, כהרגלו, קפה ראשון שחור, שניים סוכר. צחצח שיניים, שטף פנים במים קרים קרים, הביט במראה. היא לא החזירה לו חיוך הבוקר. סתם נראתה טרודה. כמו שואלת: ” רינו כפרה, מה קרה?” המראה שלו, אחת מתוך עשר שיש לו בבית, זו עם האור הצהוב  החם נראתה קצת מודאגת. מה קרה לרינו שהיא כל כך אוהבת. “מה נשתנה הלילה הזה רינו, מכל הלילות?” רינו לא ידע מה לה לענות. הוא בעצמו לא יודע.

עדיין. אבל הוא ממש קרוב לגל. אות. 

הוא התיישב על הספה. גלגל לעצמו ג’וינט. הדליק. שאף נשף. ולפתע כלום ושום דבר.  אפילו הכאב ברגל ימין הפסיק פתאום להרגיש מוכר. האישה שלצידו,   הכינה לעצמה נס קפה. חצי כפית סוכר. התיישבה לה בנון שלנטיות. שורט קצר. רינו  חשב שזה די מוזר. “מה הקטע שלה, על מי היא עובדת?”  אצל רינו זה או שחור או לבן,  או מלוח או מתוק, או מר או חמוץ. חצי כפית סוכר נראתה לו פתאום כמו חצי משפט. חצי זיון. חצי פה. חצי שם.  ממש כמוהו. חצוי. 

נשים תמיד זרמו לרינו,  הבמאי הנודע,  כמו שכל הנחלים זורמים אל הים.  במקצוע שלו, זה עניין בשגרה. הן משגרות עצמן אליו כמו טיל בליסטי, כמו סרט נע.  הוא בעצמו לא מבין על מה המהומה. “מה הן רוצות, לעזאזל?” הוא שואל.  בתוך תוכו הוא גבר של אישה אחת.  הבעיה היא שכל כך קשה לבחור מכולן. נורא קשה לבחור. ואפילו שאתה כבר בוחר, אתה עדיין שואל. “ואז, מה? ” רינו לא רוצה עוד ילדים, לא רוצה טיולי טבע בהרים, לא רוצה ארוחות ערב אצל ההורים. שלה. לא רוצה לספר עוד פעם על מה עשה בצבא. לא רוצה לדבר בכלל.  ולעיתים רחוקות מאוד, הוא אפילו לא רוצה סקס. אבל מרגיש מחוייב. כי אם לא הסקס. ” אז מה, כן?”  רינו לפעמים קצצת מבולבל. 

קורא יקר, אל תטעה.  זו לא  הבעיה  רק של רינו. זו בעיה בכלל של דור המדבר שגדלוכאן בשנות שישים, שבעים, שמונים, תשעים, אלפיים, זוכרים אותו? זה פרק שניים. היה  לפני היה  גם פרק אחד. אל תדלג.   נים גברים, מחפשים. לא מוצאים. את האחד. האחת.  יש כל כך הרבה שפע.  חלקם שייכים עוד לדור קדום, מקראי, ארץ ישראלי, תמים, נאיבי, נואיבה, חופי סיני, וחציים השני, מנסה עוד בכל הכוח להדביק את הקצב, הקדמה, המכשירים הניידים, הרשתות החברתיות.

אני עוד אוסיף על זה כמה מילים. יש לי כאן פסקה שלמה. רק שמה לי כאן טיוטה ראשונה. כי  גם אני כמו רינו עוד זוכרת, איך הייתי מתרגשת שהטלפון הנייח על הדלפק בבית של ההורים היה מצלצל. ומישהו שקבע איתי לדייט היה שואל בקול אם אפשר לקבל את גברת בראל?  אבל  עכשיו אין לי פשוט זמן על זה להרחיב. תיכף קידוש. תיכף יורדת על השולחן השכינה. שלא תתפוס אותי לא מוכנה. 

לרינו, כמו לחצי מהגברים במדינת הגמדים, מרוב הרים, גבעות, תילים, תילים, ערימות של בחורות. בסוף כולן נראות דומות. 

יש כאלו קופצות  כמו טקילה. אחריהן אתה חייב לימון. משובחות כמו דון חוליו. כמו צמח האגאבה. חריפות אבל חלקות. מסוכנות במיוחד הן אלו עם התולעת בתחתית. הן שותות ממך את כל המיץ.  סופחות כל נוזל. תופחות. מעונג.  ” רק שלא יהיה כאן הריון”.  בסוף אתה לועס את התולעת. ומקיא. את נשמתך. 

יש נשים קצת יותר מעודנות.  המסע איתן הוא כמו כוס לונג שאט של וודקה.  זה לא צ’ייסר. בום ונגמר. וגם זו קטגוריה מאוד מכלילה. יש כאלו וודקה Russian.  זה רק נראה ורוד. אבל מלא סוכר. הן מתוקתקות, מכף רגל, בלק גל ורוד, או אדום או יש כאלו פאני באני, ועד ציפורן כף היד בלק גל תואם כמובן. החגורה שלהן תמיד תתאים לנעל. תיק צד. השיער תמיד חלק.  הן אף פעם לא קופצות למים עם הראש. פשוט צפות מעליו. 

יש כאלו וודקה רד  בול של ממש. האנטיתזה.  חולות על מסיבות טבע מוזיקת טראנס.  הן עושות לך כנפיים, עד למחרת בבוקר  אתה נוחת ומגלה שהן בכלל לא עצמו עין כל הלילה.  וככה בדיוק זה גם נראה. עיגולים שחורים במקום שהיו בו אתמול עיניים. 

יש  נשים שהן כמו ג’ין אנד טוניק. הן טובות לימאים חולים במחלת הצפדינה, או סתם לגברים שאוהבים שיט במרינה. 

יש נשים שהן כמו יין אדום. שותות אותו, ומיד הולכות לישון.  ויש כאלו בכלל בלו נאן לבן. ואיתן הכי הרבה פאן. הן נראות כמו נזירות. מדברות כמו נזירות ומזדיינות כמו כומר בשנות העשרים. הרבה אפשר לכתוב על התפריט העשיר של רינו. יש מנות ראשונות, ויש כאלו שהן פשוט קינוח, אבל את המנה העיקרית, רינו עוד לא מצא. עוד לא החליט אם זה דג או סטייק. או אולי פרגית. 

בזמנו החופשי רינו, חוץ מלביים סרטים, כותב גם תסריטים, לסרטים שאותם הוא לפעמים מביים ומפיק , ולפעמים לא. יש תסריטים שאותם הא  סתם שומר במגירות הלב- וי ענק שלו. יש לו לב כל כך גדול, ובו מיליון מגירות סודיות שאותן אף צלם פארצי לא באמת מכיר. לשם הוא דוחף את כל התסריטים האישיים. 

בזמנו החופשי הוא  מעצב קו אופנה. חובב אופנה מושבע הוא רינו.  יש לו חוש אסתטיקה לא נורמלי. הוא רגיש לצבעים, עף על בדים מיוחדים, למרות שביום יום הוא הכי גינס וכפכפים. יש לו סטייל מנצח ולוק של שחקן קולנוע,  למרות  הוא בעצמו אף פעם לא שיחק. את חייו הוא אוהב לנהל מאחורי הקלעים.  על כסא הבמאי.  

אם אני, הסופרת גוף שלישי שאני,  הייתי מכירה אותו אישית, הייתי מציעה לו להתחיל לשווק  את מוצריו. רינו טקסטיל.  ואפילו הייתי עוזרת לו לתכנן איזה קו. להתחיל לרוץ איתו. עם אתר. עם מותג. בצבעי שחור וכסף. יש לי ניסיון בתחום. משהו אוניברסלי.  בעלי לשעבר, קצת לפני שנפטר, עיצב לי קו. על קו פריז- איביזה.  ירושלים. תל אביב.  אני מרשה לעצמי כאן להתערב אישית בסיפור של רינו. כי רינו זה אני. רינו זה אתה. וסופר שסופר אוהבים לספר סיפורים. חלקם לקוחים מהחיים, וחלקם מילים שכותבים לאנשים שאוהבים. וחלקם פשוט מייצרים מציאות.   בסיפור שלי, גם אני במאית. בלי מצלמה. רק עם מקלדת. 

 אבל אנחנו לא באמת מכירים. הוא פשוט ההשראה שלי.  דמות בדיונית שאיתה אני מתכתבת, לקוחה לי מתוך סרט, שהם החיים עצמם. פגשתי את רינו בכל כך הרבה גרסאות אחרות, שאפילו מבלי שהכרתי אותו ממש לעומק, אני יכולה לכתוב עליו עוד עשרה פרקים. בפרק הבא אולי, רינו יפתח באמת חנות אופנה כל כך מיוחדת. לפעמים  קורה שהדמויות רוצות חיים משלהם. רוצות לצאת מהמסך, מסך המחשב או הקולנוע, ולהתחיל לשוטט בעצמן. 

רינו פשוט ישב. בהה בחצי כפית הסוכר שלצידו. משהו בו כבר לא הרגיש אותו הדבר. הוא  הרגיש מבוגר. הוא הרגיש עייף. הוא הרגיש נרגש. הוא הרגיש. רינו הדליק עוד גויינט. 

“אולי הזן הזה כבר לא טוב לי” פתח שקית עם ארומה של לימון. הייזל נאטס. עם איזה שם מפוצץ מפוצץ THC.

שוב שאף. שוב נשף. וכלום שוב לא זז. חוץ כמובן מהשעון. שאף פעם  לא עוצר.