תמר שלנו

תמר שלנו / סוחר מילים

בְּבָקְרוֹ שֶׁל יוֹם חֲמִישִׁי, בְּעוֹד הַשֶּׁמֶשׁ מְשַׁגֶּרֶת קַרְנֶיהָ הָרִאשׁוֹנוֹת מִבַּעַד לִתְרִיס הָעֵץ וְנוֹפֶלֶת בְּרַכּוּת עַל הָאֲרִיחִים בְּצֶבַע חוֹל, יָשְׁבָה עֵינַת עַל כֻּרְסַת הַבַּד הַכְּתוּמָה שֶׁקִּבְּלָה בִּנְדוּנְיָה מֵאִמָּהּ, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, וְהִבִּיטָה בְּקַעֲרַת סָלָט שֶׁנִּשְׁאֲרָה מֵאֶמֶשׁ. הַשָּׁמֵן הִתְכַּדֵּר לִקְצָווֹת, הֶעָלִים קָמְלוּ, כְּאִלּוּ גַּם הֵם הֵבִינוּ שֶׁאֵין לָהֶם עוֹד פֶּה שֶׁיֹּאכְלֵם.

בַּמִּטְבָּח עָמַד קֻמְקוּם שֶׁרַק לִפְנֵי רֶגַע שָׁרַק – וְנִדְמֶה שֶׁנִּשְׁכַּח. עַל הַקִּיר תִּיקְתָּק שָׁעוֹן עָגֹל עִם מָחוֹג שֶׁנָּע בְּאִטִּיּוּת, כְּמוֹ מְצַפֶּה שֶׁמִּישֶׁהוּ יִשְׁאַל מָה הַשָּׁעָה, אוֹ יֹאמַר “מְאֻחָר כְּבָר”.

מוּל עֵינַת, עַל סַפַּת הָעוֹר הַחוּמָה שֶׁהִתְעַקְּמָה קַלּוֹת בְּצִדָּהּ הַיְּמָנִי, יָשַׁב שָׁכֵן מֵהַקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה. שְׁמוֹ לֹא נוֹדַע. הִצִּיעַ עֶזְרָה – סִדּוּרִים, שְׁלִיחוּיוֹת, כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר. “לֹא צָרִיךְ,” אָמְרָה עֵינַת, וְקוֹלָהּ רַךְ אַךְ הֶחְלֵטִי הָיָה. “הַכֹּל כְּבָר סוּדָר.”

הַשָּׁכֵן, כְּשֶׁרָאָה אֶת תָּמָר נִכְנֶסֶת, פָּנָה אֵלֶיהָ. לֹא בְּפָּאתוֹס, רַק בַּאֲדִיבוּת שְׁכֵנִים: “וּשְׁלוֹמֵךְ, תָּמָר?” וְעֵינַת, מִבְּלִי לְהָסֵב רֹאשָׁהּ, עָנְתָה: “מְצֻיָּן. הִיא בְּסֵדֶר גָּמוּר. תָּמָר שֶׁלָּנוּ – שְׁלוֹמָהּ תָּמִיד טוֹב.”

לֹא הָיְתָה מִן הַמְּדַבְּרוֹת, תָּמָר שֶׁלָּנוּ. אַךְ כָּל אֵם יוֹדַעַת אֶת בִּתָּהּ, גַּם כְּשֶׁאֵין לָהּ מִלָּה בַּפֶּה. מָה שֶׁבַּלֵּב – עוֹבֵר בָּעַיִן.

מַבָּטוֹ שֶׁל הַשָּׁכֵן צָד תַּחְבֹּשֶׁת לְבָנָה עַל זְרוֹעָהּ שֶׁל תָּמָר, שֶׁעוֹד לֹא הוּסְרָה. עֵינַת הִבְחִינָה בְּעֵינָיו: “תָּמָר בְּדִיּוּק חָזְרָה מִן הָעִיר, נִיצָה אֲחוֹתָהּ שָׁלְחָה אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת חִסּוּן נֶגֶד עֲיֵפוּת,” וְגִחֲכָה קַלּוֹת.

וַאֲנִי רָאִיתִי, וְיָדַעְתִּי – שֶׁכָּךְ אֶצְלֵנוּ. אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים מָה טוֹב לְתָמָר שֶׁלָּנוּ.

לִקְרַאת צָהֳרַיִם חָזַר אָבִיהָ שֶׁל תָּמָר מִמַּסַּע קְנִיּוֹת שֶׁהִתְחִיל בִּקְצֵה הַשּׁוּק וְנִגְמַר בַּאֲגַף הַנַּעֲלַיִם שֶׁל חֲנוּת עֳדָפִים. בְּיָדוֹ שַׂקִּית נַיְלוֹן שְׁחֹרָה, וּבְתוֹכָהּ זוּג נַעֲלַיִם שֶׁנִּרְאוּ כְּכָאֵלֶּה שֶׁהָיוּ אָפְנָתִיּוֹת בִּזְמַן הַבַּר מִצְוָה שֶׁלּוֹ.

“מִבְצָע נֶהְדָּר!” קָרָא בְּחֶדְוָה. “אָמַר לִי הַשָּׁכֵן – נַעַל נָשִׁית, יָפָה, קְלָאסִית. כְּמוֹ שֶׁסָּבְתָא שֶׁלָּךְ אָהֲבָה.”

הַנַּעֲלַיִם נִשְׁלְפוּ מֵהַשַּׂקִּית וְנִפְרְשׂוּ כְּמַתָּנָה מַלְכוּתִית, כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ בִּקֵּשׁ לְרַצּוֹת בָּהֶן נְסִיכָה מִן הָאַגָּדוֹת. וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיִּשְׁאַל אִם תָּמָר אָהֲבָה אוֹ שֶׁמָּא שֶׁלֹּא.

תָּמָר הִסְתַּכְּלָה רֶגַע, אַחַר כָּךְ הִפְנְתָה אֶת מַבָּטָהּ אֶל הַחַלּוֹן. בְּחַדְרָהּ, הִשְׂתָּרְרָה תָּמִיד דִּמְמַת כֻּתְנָה.

הַמַּדָּף הַיָּחִיד שֶׁהָיָה תָּלוּי מֵעַל מִטָּתָהּ נָשָׂא אֹסֶף שֶׁל בֻּבּוֹת חַרְסִינָה מְצֻיָּרוֹת, כֻּלָּן עִם שֶׁבֶר קַל – כְּאִלּוּ נִבְחֲרוּ בִּמְיֻחָד מֵחֲנוּת פְּגוּמִים. אַחַת מֵהֶן, הַשְּׁבוּרָה בְּיוֹתֵר, נִרְאֲתָה כְּאִלּוּ נִסְדְּקָה מִמַּגָּע יָד.

עַל שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה עָמְדָה מְנוֹרַת לַיְלָה בְּצוּרַת צִפּוֹר דְּרוֹר, ובצִדה כְּלִי קָטָן וּבוֹ עֶפְרוֹנוֹת צִבְעוֹנִיִּים מְשֻׁמָּשִׁים הֵיטֵב, קְצָרִים כִּמְעַט עַד קָצֶה. קֻפְסָה עֲגֻלָּה מִפַּח, שֶׁעַל מכסהּ צִיּוּר שֶׁל נַעֲרָה עִם מִטְרִיָּה, הָיְתָה סְגוּרָה תָּמִיד. אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאִמָּהּ נִקְּתָה אֶת הַחֶדֶר, הֶחֱזִירָה אוֹתָהּ לִמְקוֹמָהּ הַמְּדֻיָּק, כְּאִלּוּ לֹא הֵעֵזָּה לִפְתֹּחַ.

וְאִישׁ לֹא שָׁאַל מָה שָׁמְרָה שָׁם, אוֹ אֵיזוֹ נַעֲרָה, אִם בִּכְלָל, בִּקְּשָׁה לִהְיוֹת.

וּבְשָׁעָה שֶׁל מְנוּחָה בֵּין עַרְבַּיִם, שָׁאַל אָבִיהָ שֶׁל תָּמָר: “נוּ, אֵיךְ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה? כְּבָר חֹדֶשׁ עָבַר מֵאָז פְּתִיחַת הַלִּמּוּדִים,” לֹא חִכָּה לְמַעֲנָהּ. “רָשַׁמְתִּי אוֹתָךְ לִקְרִימִינוֹלוֹגְיָה. זֶה תְּחוּם שֶׁתָּמִיד מָשַׁךְ אוֹתִי, מֵאָז הָיִיתִי נַעַר.”

אָכֵן, עוֹד מִיְּמֵי שֵׁרוּתוֹ בְּצַהַ”ל, חָלַם לִלְמֹד כֵּיצַד פּוֹשְׁעִים חוֹשְׁבִים.

וּבְיוֹם שִׁשִּׁי, בְּבָקְרוֹ, הוֹדִיעוּ הוֹרֶיהָ עַל בְּשׂוֹרָה מְשַׂמַּחַת: יוֹסֵף, מוֹכֵר הָאֲבַטִּיחִים, נָתַן אֶת הַסְכָּמָתוֹ לַשִּׁדּוּךְ. בְּנוֹ, אֲשֶׁר גִּילוֹ נִמְתַּח כְּעוֹר אֲבַטִּיחַ בֵּין שְׁלוֹשִׁים לַחֲמִשִּׁים, עָתִיד לְהִנָּשֵׂא לְתָמָר.

הָיָה לוֹ שֵׂעָר מַאֲפִיר וּמַבָּט עָיֵף, כְּאִלּוּ סָחַב אֲבַטִּיחִים מֵאָז חֲטִיבַת הַבֵּינַיִם. וְהַשִּׂיא – זֵר פְּרָחִים פָּשׁוּט שֶׁהִגִּיעַ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. חַרְצִיּוֹת.

יוֹסֵף שָׁאַל מָה תָּמָר אוֹהֶבֶת. עֵינַת נִזְכְּרָה שֶׁסָּבְתָא זַ”ל אָהֲבָה חַרְצִיּוֹת, וְתָמָר נִקְרְאָה עַל שְׁמָהּ – אָז בְּוַדַּאי אוֹהֶבֶת.

וְאִמָּהּ שֶׁל תָּמָר קִבְּלָה אֶת הַזֵּר. שָׂמָה אוֹתוֹ בַּכַּד זְכוּכִית גָּבוֹהַּ, הוֹסִיפָה שְׁתֵּי טִפּוֹת אֵקוֹנוֹמִיקָה – לְבַל יֵרָקְבוּ.

וְהַשַּׁבָּת עָבְרָה בַּהֲכָנַת רְשִׁימוֹת אוֹרְחִים, בְּוִכּוּחִים שְׁקֵטִים אַךְ חַדִּים – כְּמוֹ תָּמִיד לִקְרַאת אֵרוּעַ.

הַסָּבְתָא כְּבָר הִצִּיגָה אֶת שִׂמְלָתָהּ – שִׂמְלָה כְּחֻלָּה עִם צַוְּארוֹן תַּחֲרָה, מְהֻדֶּקֶת בַּמֹּתֶן וְסֶרֶט קְטִיפָה יָרֹק, שִׂמְלָתָהּ שֶׁל אִמָּהּ. אָבִיהָ שֶׁל תָּמָר הִבְטִיחַ כִּי שְׁמוּאֵל, חֲבֵרוֹ שֶׁל יוֹסֵף, דּוֹאֵג לָאוּלָם הַמְּפֹאָר. “וְאֶת כָּל הַפֵּרוֹת וְהַיְּרָקוֹת,” הִבְטִיחַ, “אֲנִי מֵבִיא בִּמְחִירֵי עֲלוּת.”

מוֹעֵד לַחֲתֻנָּה נִקְבַּע. סְעוּדָה קְטַנָּה נִפְרְשָׂה, בַּקְבּוּק יַיִן עַתִּיק נִפְתַּח. תָּמָר – יְשֵׁנָה בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן, וְלֹא רָצוּ לְהַפְרִיעַ לִמְנוּחָתָהּ שֶׁל הַכַּלָּה הַטְּרִיָּה.

יוֹם רִאשׁוֹן בָּא, וְכָל אֶחָד יָצָא לְהָכִין עַצְמוֹ לְשִׂמְחַת הָאֵרוּעַ. כּוֹבָעִים נִבְחֲרוּ, חֲלִיפוֹת גֹּהֲצוּ, לְבָבוֹת רָחֲצוּ עַצְמָם בְּאַשְׁלָיָה.

וּבָעֶרֶב אוֹתוֹ יוֹם – דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת. הַדּוֹדָה רִבְקָה וְהָאָחוֹת הַקְּטַנָּה נִכְנְסוּ וְלָחֲשׁוּ בֵּינֵיהֶן עַל גָּוֶן הָאֶבֶן שֶׁתֻּנַּח.

“לָבָן יָפֶה,” אָמְרָה הַדּוֹדָה. “אֲבָל תָּמָר אָהֲבָה עֹמֶק,” אָמַר הָאָב. “אֶבֶן שְׁחֹרָה, זֶה מָה שֶׁרָאוּי.”

וִכּוּחַ קַל, מְאֻפָּק אַךְ טָעוּן. כְּמוֹ כָּל וִכּוּחֵי הָאַהֲבָה.

הֶחָתָן הַמְּיֹעָד, שֶׁזֶּה עַתָּה לָמַד מֵהַהַזְמָנָה שֶׁהוּא חָתָן, הִצִּיעַ: “אֶבֶן טִבְעִית, עִם אֲדָנִיּוֹת מְלֵאוֹת חַרְצִיּוֹת. זֶה אִישִׁי.”

וְלֹא נִשְׁמַע עוֹד קוֹל אַחֵר.

שְׁלוֹשָׁה יָמִים לְאַחַר מִכֵּן, בָּא אָדָם צָעִיר לְמִשְׂרָד קְבוּרוֹת הַצִּבּוּר. מִי הָיָה – אֵין יוֹדְעִים. אוּלַי שָׁכֵן לְשֶׁעָבַר, אוּלַי חָבֵר שֶׁל מִישֶׁהוּ שֶׁהִכִּיר, אוּלַי אֶחָד שֶׁרָאָה מִבַּעַד לַשַּׁעַר.

וְעָמַד שָׁם זְמַן מָה, וּכְשֶׁקָּרְאוּ לוֹ לָגֶשֶׁת, פָּנָה וְשָׁאַל אִם יֵשׁ לָהֶם רִשּׁוּם שֶׁל מְקוֹם קְבוּרָתָהּ שֶׁל תָּמָר פְרָנְק.

הַפָּקִיד, קֵרֵחַ לְמֶחֱצָה, דִּפְדֵּף בְּפִנְקַס הַמֵּתִים. אֶצְבָּעוֹ עָצְרָה עַל הַשֵּׁם. קָם, הִצְבִּיעַ דֶּרֶךְ חַלּוֹן בַּרְזֶל, חַלּוֹן קָטָן, קַשְׁתּוֹ סְדוּקָה, מִסְגַּרְתּוֹ חֲלוּדָה.

“מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר,” לָחַשׁ. וְלֹא הוֹסִיף.

וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב – יִשְׁמַע. וּבַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, תָּמָר שֶׁלָּנוּ – בָּחֲרָה בְּעַצְמָהּ.